לא קל לי לכתוב זאת אבל תובנות שאני מרגיש כבר שנים צוברות עוד ועוד נתונים. השבת קראתי את ספרו של שילה גל “האם הופקר גוש עציון בתש”ח”, ונוספה לי עוד אבן להבנה הפשוטה: הקושי הציוני עם שטחי יהודה ושומרון לא מתחיל במקרה במלחמת ששת הימים- הקושי הזה נוכח מהיום הראשון של הציונות והוא מסתיר תחתיו את הקונפליקט הכי כבד שלה.
הסיפור אף פעם לא היה על אסטרטגיה, ביטחון, זכויות הערבים או דמוגרפיה, אלא על דבר אחד מרכזי: מה ששטחי יהודה ושומרון מסמלים. איזה סוג ציונות תהיה כאן.
אחת המהפכות הציוניות הגדולות ביותר היא ההתיישבות דווקא במישור החוף.
אם היינו לוקחים חייזר מהחלל, מביאים לו את מפות ההתיישבות מכל התקופות ההיסטוריות של עם ישראל ושואלים אותו: מה השינוי הדמוגרפי הבולט ביותר שעבר עם ישראל בהיסטוריה?
הוא היה עונה בלי לחשוב פעמיים: ההתיישבות במישור החוף.
לאורך כל ההיסטוריה היהודית יהודים כמעט אף פעם לא ישבו במישור החוף של ארץ ישראל. היום יושבים בו חמישה מיליון יהודים, כ-70 אחוז מיהודי הארץ, שליש מיהודי העולם. גוש דן שבמרכז מישור החוף, הוא המטרופולין הגדול והצפוף ביותר בארץ ישראל.
זהו מהפך דמוגרפי ותפיסתי כאחד:
לאורך ההיסטוריה של עם ישראל בארצו, היהודים כמעט תמיד ישבו בהרים: הרי יהודה, שומרון והגליל. מישור החוף היה מקום מושבם של הכנענים, הפלשתים וההלניסטים.
והנה באה הציונות והפכה את הקערה על פיה: מישור החוף מיושב ברשת צפופה של ערים ויישובים – ואילו אל ההר, ההתיישבות הציונית לא הגיעה כמעט.
יהודים התפללו במשך מאות שנות גלות לשוב לציון וירושלים ההרריות, אבל הציונות בחרה ליישב דווקא את אזורי החוף המישוריים, אזורים שהזיקה ההיסטורית של העם היהודי אליהם הייתה קלושה.
נשווה למשל שתי מפות היסטוריות. מפה אחת – מפת ההתיישבות בתקופת השופטים, מפה זו מייצגת באילו אזורים הצליח עם ישראל לשבת בפעם הראשונה שנכנס לארץ במאה ה-13 לפני הספירה. המפה השנייה היא המפה של תכנית החלוקה מ-1947. מפה זו היא למעשה מפה שחילקה את הארץ לאזור יהודי ואזור ערבי והבסיס שלה היה ההתיישבות הציונית: כל מקום שאליו הצליחה ההתיישבות הציונית להגיע – שם נקבעה המדינה היהודית.
נתבונן בשתי המפות הללו:
הרי זה לא ייאמן.
המפות הללו נראות כמו תמונות תשליל זו של זו.
בתקופת יהושע הצליח עם ישראל להתיישב כמעט רק בהרים: יהודה, שומרון והגליל. מישור החוף ועמקי הצפון נותרו פלשתיים וכנעניים. מפת ההתיישבות הציונית היא ההיפוך המושלם: היהודים יושבים בעמקים – מישור החוף, עמק יזרעאל ועמק החולה (מה שמכונה ה-N הציונית על שום צורתה) – ואילו הפלסטינים בהרים.
האם זה מקרי שהציונות לא מתקרבת ליהודה ושומרון?
להלן מעט עובדות, אני מודה שחלקן שנויות במחלוקת, שמאששות את הרתיעה הציונית מיהודה ושומרון כבר בטרם קמה מדינה.
1– גוש עציון היה אזור ההתיישבות הציונית היחיד בהרי יהודה מדרום לירושלים (להוציא את חברון שחרבה בתרפ”ט ולא יושבה על ידי הציונות). שילה גל, בן לנופלי כפר עציון, טוען בתוקף שהדרג המדיני הפקיר את גוש עציון ומגבה זאת בספר עב כרס ובו עשרות מסמכים, חלקם מצמררים ממש. השיירות שיצאו לגוש היו מטעם הדרג הצבאי ומסרו נפשם למען אנשי הגוש (שיירת העשרה, נבי דניאל, הל”ה ועוד…), אבל המוסדות המיישבים התעלמו אסטרטגית מגוש עציון. לאחר מעשה דיבר בן גוריון “על האפוס הגדול נורא ההוד” של גוש עציון, אך תוך כדי המלחמה הייתה התעלמות. כך למשל, מכ”ט בנובמבר לא היה ולו דיון אחד של המוסדות המיישבים והמדיניים אודות גוש עציון ומצבו הקשה בעוד על אזורים אחרים קטנים בהרבה היו דיונים רבים.
2– ישנן טענות ידועות של משה רוסנק, מפקד הרובע היהודי בתש”ח, שלא נעשה מאמץ אמיתי לשחרור הרובע היהודי. כשבן גוריון מכריז ש”אין מדינה עברית בלי ירושלים” הוא מתכוון לירושלים ללא הכותל והר הבית… “לא הייתה כוונה אמיתית לכבוש את העיר העתיקה. בכל ניסיון פריצה שנעשה המאמץ היה לא להצליח. יש לכך כמה דוגמאות” (משה רוסנק, מפקד הרובע בתש”ח, בראיון לאלידע בר שאול שעות ספורות לפני מותו)
3– הציונות במשך 70 שנות קיומה עד להקמת המדינה לא התיישבה ביהודה ושומרון. אם תגידו: הרי זה אזור מלא ערבים- הרי שבגליל העליון (שבו הוקמו בשלב מאוחר יחסית יישובי חומה ומגדל) ואפילו במישור החוף היו לא פחות כפרים ערביים. תגידו: בגלל מרחק. אבל רביבים שבנגב, החורן שבעומק סוריה ואפילו תל חי- רחוקים בהרבה ממערב השומרון שנמצא קילומטרים ספורים מתל אביב. תגידו: לא היו אדמות שאפשר לרכוש. ובכן, אדמות ההר היו פנויות וריקות הרבה יותר מאדמות העמקים. תודעה קולקטיבית, כמעט בלתי מודעת, הרחיקה את הציונות מיהודה ושומרון.
4– גם כשכבר החליטו ליישב ביהודה, שלחו לשם קבוצות התיישבות דתיות- בכוונה, כי אלו אזורים שמתאימים כביכול לדתיים. כך למשל יוסף וייץ, אחראי הקרקעות של קק”ל ומי שסייע ודחף להקמת כפר עציון לא הסתיר שבכוונה נבחרה קבוצה דתית לעלות להר, שכן מה שההר מסמל- המורשת התנך וכו.. מתאים יותר לדתיים. (גוש עציון, 50 שנות מאבק ויצירה, יוחנן בן יעקב, עמוד 57)
5– מסעות הפלמ”ח היו כלי ראשון במעלה ליצירת קשר נפשי לחבלי ארץ נשכחים. “בכל מדינה תפקיד הסייר הוא לגלות את האויב- כאן תפקידו לגלות את המולדת” (בני מהרשק). מפליא לראות שמסעות הפלמ”ח שהיו נועזים ולקחו מאות חניכים עמוק אל תוך מדבר יהודה, מצדה, המכתשים והנגב הרחוק- תוך כדי סכנה ממשית של התייבשות ואובדן, לא מצאו לנכון לעשות מסעות למקומות קרובים בהרבה וסמליים לא פחות: שילה, הר עיבל או בית אל, למשל (לחברון נעשו מספר מסעות “בדרך” למצדה). התופעה הזו ממשיכה אחרי קום המדינה כשעשרות צעירים מסכנים את חייהם בכדי ללכת לפטרה הנבטית, אך אין מסעות פיראטיים לאתרי המורשת הקרובים בהרבה של יהודה ושומרון (חוץ ממאיר הר ציון שהולך לוואדי קלט).
6– לא הייתה שום בעיה צבאית לכבוש את כל יהודה ושומרון בסוף מלחמת השחרור. יגאל אלון כתב במארס 1949, בעת שהיה אלוף חזית הדרום, לבן־גוריון, ובו הפציר שישראל תמהר לכבוש את כל שטח הגדה המערבית, בטרם ייחתם הסכם הפסקת אש עם ירדן (זכי שלום, דוד בן־גוריון, מדינת ישראל והעולם הערבי, 1949-1956,עמ’ 222). המלחמה נעצרה בגבולות הידועים- לא מטעמים צבאיים- אלא מהחלטה של בן גוריון שלא להיכנס ליהודה ושומרון.
7– למותר לציין שגם מלחמת ששת הימים היתה “טעות” וישראל כמעט התחננה לחוסיין מלך ירדן שלא יצטרף למלחמה, שהיא לא תפתח באש ולא תכבוש לו שטחים אם לא יתחיל.
8– ההיבט התרבותי על איך נתפסה הסמליות של שטחי יהודה ושומרון. כתבתי עליו כבר רבות בעבר והוא המעניין ביותר. יש עשרות דוגמאות, אבל אצטט רק את גדי טאוב שכותב זאת בבהירות ואני מסכים עם כל מילה שלו חוץ מהמסקנה הסופית:
“יש שתי גרסאות של הציונות, וזאת התל אביבית – שלא יבלבלו אתכם – היא המקורית. אחרי שהציונות הולידה כאן, בלב כל המאבק, חברה שואפת נורמליות, רק אז צמחו לה גבנונים משיחיים, ומשחוברה לה יחדיו ירושלים, שוב התפרצו מהמרתף פנטזיות על גדולה מהחיים. תל אביב היא ישראל בגודל החיים.
אני יודע שזה לא מסוג המסמכים שנהוג לצטט כאן, ב Time Out , אבל תרשו לי, אם לא אכפת לכם, להזכיר מסמך שניסח את הוויכוח הזה טוב יותר מכל האחרים. זאת האמנה המייסדת של גוש אמונים, שנכתבה קצת אחרי מלחמת יום הכיפורים. מייסדי גוש אמונים הזהירו אותנו שאסור בשום פנים ואופן שנחשוב שמטרת הציונות היא מדינה נורמלית, ושלא ננוח על זרי הדפנה. המטרה, הסביר המסמך, היא לא להיות ככל העמים, אלא להיות עם סגולה ולהמשיך מכאן ולהפליג אל “הגאולה השלמה”.
זהו לב הוויכוח. ותל אביב, העיר העברית המודרנית הראשונה בהיסטוריה, נקטה בוויכוח הזה עמדה חד_משמעית…. תל אביב היא לא הבטחה לברוח מכאן. זאת הבטחה להיות כאן, ולהתעקש למרות הכל על החלום הזה, של יהודים נורמלים. יהודים נורמלים! תארו לכם דבר כזה! (גדי טאוב, עיתון Time Out תל אביב).
לסיכום:
אני לא מאמין במילה “הפקירו”. אני לא חושב שמישהו ישב בתש”ח והחליט להפקיר את הרובע היהודי או גוש עציון. אני כן חושב שזרמי עומק פעלו והשפיעו בתת מודע על החלטות קברניטי היישוב.
התת מודע הזה הבין שהתיישבות ביהודה ושומרון היא קומה חדשה של הציונות- שמפחיד לגעת בה. היא קומה שמדברת לא רק על מקלט לאומי אלא על תודעת ייעוד. או אז נפתחת תיבת פנדורה של השאלה הציונית הגדולה ביותר:
“לשם מה הגענו לארץ ישראל?”- האם כדי להיות עם ככל העמים או כדי להקים חברת מופת (הרצל), או בשמה הקדום- אור לגויים (ישעיהו). (ולא- חברת מופת ואור לגויים אינן קשורות למשיחיות כפי שרבים מנסים לטעון).
ולסיום- המחלוקת שלי על גדי טאוב היא לא על הניתוח שעשה- בזה הוא צודק. אבל הוא טועה בכך שחושב שתל אביב בחרה בצד של “החברה הנורמלית”. בכך הוא פיספס בענק. חברי הכי טובים הם תל אביביים והם אנשי מופת ששואפים לחברת מופת. רוב מנכ”לי ההי טק התל אביבים- לא שם בשביל הכסף אלא בשביל לתקן את העולם. חד משמעית. יש להם תודעת ייעוד עמוקה.
לאנשי המישור ולאנשי ההר יש שתי דרכים שונות להגיע לאותה חברת מופת. כשיהיה יותר שיח ביניהם- היא גם תקום.
