הנערה שהתנגדה לרכבל במצדה

איך באמת אפשר להתחבר לסמלי העבר מהחורבן? אם גם בן גוריון, גם משה דיין וגם יגאל ידין טרחו לענות במכתב לנערה צעירה בת 17, כנראה שהעניין היה חשוב ביותר:

ומה היה הנושא הבוער?

חששה של הנערה הצעירה אילנה איילנד שיהיה, רחמנא לצלן, רכבל שעולה למצדה.

מצדה- המקום שבו הסתיים המרד הגדול של היהודים ברומאים. אותה מצדה שבה התבצרו אחרוני המורדים ושרדו שם שלוש שנים לאחר שנחרב בית המקדש השני.

ואת הסיפור הנפלא על הנערה שהתנגדה לרכבל, שלח לי חגי וייסברוד, בנה של אילנה.

 

אילנה נולדה בכפר הס שבשרון בשנה של קום המדינה. בהיותה בת שבע עשרה העפילה למצדה יחד עם תנועת הנוער, כמו רבים מבני גילה. המסע המפרך העולה בשביל הנחש וסופו במצדה, היה טקס החניכה האולטימטיבי כדי להפוך לצברים אמיתיים.

שביל הנחש המפותל והתלול שעולה להר הוא קדום מאוד וראשיתו עוד מימי הקנאים במצדה. אבל אילנה לא יכלה שלא לשים לב למשהו: הרחיבו את שביל הנחש כדי שיהיה נוח יותר למטיילים.

בערב, היא ישבה במחנה וחשבה לעצמה: אני, רק תוך כדי העלייה המפרכת הצלחתי להבין את גדולתה של מצדה. ועכשיו, זה מתחיל בהרחבת שביל הנחש, בהמשך יהיו פה אולי קיוסקים, ובסוף אולי אפילו רכבל?!! לאן עלולים להתדרדר מכאן?! הרי למצדה יש לעלות אך ורק ברגל, לחוש את המאמץ, את היזע, רק מתוך זה אפשר בכלל להבין את הסמל הזה.

בשובה בכתה י”א מהמסע נטלה דפי נייר ממחברתה ישבה וכתבה, מחקה, תיקנה וכתבה מכתב. בשלהי חורף שנת 1965העתיקה אילנה את המכתב בשלושה עותקים על דפי מחברת תלושים, הכניסה לשלוש מעטפות, לבנות פשוטות , הדביקה בולים, הוסיפה מען ולבסוף שלשלה בדחילו ורחימו לתיבת הדואר של המזכירות בכפר.

על המעטפות היו רשומים שלשה נמענים: דוד בן גוריון, משה דיין ויגאל ידין.

וכך כתבה:

 

24.2.1965

אני תלמידת תיכון אזורי בעמק חפר לומדת בכתה י”א, אתמול חזרתי ממסע במדבר יהודה ובין היתר טיילנו והיכרנו את סביבות מצדה, והרשה נא לי לפנות אליך בענין שמטריד אותי יומים. שמעתי רבות גם לפני כן על מצדה, קראתי והכרתי אותה אולם על אף כל זאת לא חשתי דבר, לא הבנתי אולי את ההשתייכות שלי אליה, לא הרגשתי את גדולתה. בטיול זה הגענו עם ערב לרגלי מצדה.. מדרום למצדה הוקרא לנו נאומו של אלעזר בן יאיר, ובאותו רגע הרגשתי את גבורת מצדה. אינני יודעת מה חשתי אבל באותן שניות ראיתי את מצדה כפי שחייב לראות אותה כל יהודי… רק אז ראיתי את בדידותה, את עצמתם של המצוקים. בשיאה הצלחתי לחוש את גבורתם הנוראה של גיבוריה.

…רק בערב לאחר ששמענו הרצאה נוספת על מצדה נזכרתי ששמעתי שרוצים להרחיב את שביל הנחש למצדה, וכבר היום מוקמת שם אכסניה למטיילים… וסיוט התחיל לרדוף אותי. זהו הדבר שברצוני להעלות לפניך. אני פוחדת שמצדה תהפוך למוקד משיכה לתיירות לארץ. אין בכך רע לכשעצמו, להיפך, אולם עם השינוי הזה היא תאבד את ייחודה, וכוונתי שמצדה הסמל תאבד, כיוון שאם כבר היום מדברים על הרחבת שביל הנחש שלפי דעתי אין לנגוע בו מכיון שאף הוא נכס היסטורי שיש לו משמעות משלו, הרי מה תהא צורת מצדה בשנים הבאות? בעיני רוחי כבר אני רואה כביש ממש לפסגת המצדה ואם כביש למה לא מגרש חניה למכוניות ולמה שלא יהיו קיוסקים לצד הדרך? ומה מבטיח לי שבעוד 10 שנים לא תהיה רכבת אוירית למצדה?

ממה שאני חוששת הוא כי בני הנוער שיעלו אחרי למצדה לא ירגישו את אשר אני הרגשתי, כיון שהם יעלו דרך שביל הנחש המורחב, וכשיימצאו במקום המצאו של המחנה השמיני לא יראו את מצדה בבדידותה כיון שכביש יחבר אותה…

אולי אין לי מקום לדאגה, אולי אני מפריזה ואולי בכל זאת שונה סדר העדיפויות ממה שאני חושבת. אולי חשוב יותר שיעלו רבים למצדה ויכירוה מאשר מעטים שיחושו בה, אולם בכל זאת קשה לי לחשוב כי אפשר יהיה לחיילי צה”ל להישבע אמונים על המצדה ולחווש אותה כשהיא מוארת ולרגליה שלט ניאון צבעוני וכרוז על נקניקיות חמות.

בכבוד רב אילנה אילנד

 

כעבור אי אילו ימים, לתדהמתה, גילתה אילנה בתיבת הדואר של המשפחה שתי מעטפות פשוטות ועוד איגרת תכולה שנשלחו כולן על שמה וכשהפכה אותן הופיעו השמות של בן גוריון, ידין ודיין. כשפתחה היו בהן שלשה מכתבים קצרים כולם בכתב יד, כולם על נייר פשוט, חתומים על ידי דוד, משה ויגאל. כמנהג אותם ימים במדינה הצעירה והצנועה:

ראשון ענה לה בן גוריון:

 

לאילנה אילנד –

שלום רב!

אני מבין ומעריך חששותיך אבל איני שותף להם. בחלקם, אני מקווה, – יתקיימו. הנגב ומדבר יהודה לא יישארו בשממונם כל השנים. עין גדי לא תישאר בת יחידה. יקומו ישובים מסביב, וגם ייסללו כבישים – אבל הוד מצדה לא יעורפל ולא יטושטש, היא יחידה במינה בתולדותינו ובנוף הארץ, ואני מאמין כי כל אלה ישתמרו. אבל אני שמח לחרדתך

. בהוקרה ד. בן גוריון

 

אחר כך ענה לה משה דיין:

אילנד לאילנה

שלום רב

רק הבקר התפניתי לכתוב לך ואין פירוש הדבר שאכתוב לך את התשובה הארוכה והמפורטת אשר השאלה שעוררת ראויה לה… את צודקת בהחלט בדבר הצורך לשמור על מצדה בצורה שלא תאבד את ייחודה… “שביל הנחש” צריך להמשיך ולהציג את אשר היה לפני אלפיים שנה )קצת פחות(. מאידך צריך לחפש דרכים לכך שמצדה תמלא את תפקידה החינוכי לצעירים ולמבוגרים…

גם על התנ”ך נאמר כי נכתב בלשון בני אדם, כלומר שכל אחד יוכל להבינו ולא עשו בו “שבילי-נחש” אשר רק יחידי סגולה יוכלו להלך בהם. לכן, לדעתי, בין שביל הנחש הקדום ובין כביש אספלט של מע”צ צריך למצוא איזה “שביל זהב”. אינני פוסל למשל סלילת רחבות באמצע הדרך כדי שאנשים לא

צעירים העולים ברגל יוכלו להנפש וכו’. ואולי מדבר מגרוני גילי )50 )ומשקלי )אני חושש לעלות על המשקל!

בברכה,

משה דיין

 

ואילו חופר מצדה יגאל ידין ענה:

 

שלום לאילנה

קראתי בתשומת לב ועיון את מכתבך מ 2/24 ואני מודה

לך עליו.

כל העוסקים בחפירת מצדה ושחזורה חרדים כמוך

ושותפים להתלבטויותיך. הפיתרון יהיה זה שיקח בחשבון

את הנקודות שהעלית, אם כי צריך שיהיה ברור שהאתר

החפור והמשוחזר יאבד במידה מסוימת את אופיו

הקודם, מאידך יוכל המבקר בו, לא רק לחוש את מצדה

אלא אף להבינה.

בברכה

יגאל ידין

 

כך או כך, צדקה הנערה הצעירה בתחזיותיה והיום במצדה יש גם קיוסקים וגם נקניקיות וגם רכבל ממוזג וחדיש.

אבל אני עדיין מתעקש עם ילדי- שכשעולים למצדה בפעמים הראשונות: אז רק ברגל ורק משביל הנחש. רק דרך הרגליים אפשר להבין באמת את המאורעות הקדומים של הימים האלה.