מתי אתה יודע שאתה באמת אוהב? כשאתה לומד להעריך גם את הקוצים של אהובתך. לא רק להתרגל אליהם ולהגיד יאללה נסתדר עם זה, אלא ממש לראות בהם את היופי. להבין שדברים שאולי ראית כמגרעות- מסתירים מאחוריהם שכבות של יופי.
ללמוד לאהוב את הקוצים של אלו שאתה אוהב- זו לפעמים משימת חיים. אבל משימה שכשמעמיקים בה מגיעים לאהבה עשירה ועמוקה לאין ערוך מאהבת האחו הירוק והנוח.
וגם באהבת הארץ, אני חושב שאתה נעשה לבן הארץ הזאת באמת, בעיקר כשאתה לומד לאהוב את קוצי השמש הלוהטת. יש ספרי טיולים שמקפידים שהתמונות שלהם יהיו תמיד בירוק של החורף. ניסיון נואש להפוך את ארצנו לאירופה. אבל יש גם אפשרות אחרת. להכיר בזה שהצהוב של הארץ הזאת הוא לא רק ברירת מחדל של שמונה חודשים בשנה, אלא הוא הוא היופי של הארץ הזאת.
אם מסתכלים לעומק מגלים כמה יופי יש בצהוב הזה שמורכב בחלקו הגדול מקוצים. כמה עושר של גוונים וצורות יפהפיות.
תעשו ניסוי. צאו לשדות בשעת בוקר או ערב ותתבוננו בקוצים. כאלה סתמיים לכאורה שעברתם לידם מאות פעמים בלי לשים לב. תעצרו. לאט לאט תוכלו לראות את היופי העצור בהם.
זה לא קורה ברגע אחד כמובן.
המשוררת לאה גולדברג הייתה מאוהבות הקוצים הגדולות של ארצנו. אבל זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. בשנותיה הראשונות בארץ (1942) היא כתבה ביומנה, עד כמה קשה לה עם הנוף הצהוב:
“הנוף היפה עד מאוד איננו מלבב. יבש, שרוף, זעום פנים. רציתי ביער, בירק ממש, במעט רוך וריח אורן”.
אבל כעשר שנים לאחר מכן היא כבר התאהבה בקוצים הצהובים:
“מציירת אני יום-יום, בעיקר קוצים ודרדרים למיניהם. מה יפות הצורות שאפשר לגלות בצמחים הללו כאשר מתבוננים בהם היטב. גם הצבעים יפים מאוד. אותו חום-צהבהב מונוטוני כביכול של שדותינו בקיץ, כמה גוונים יש בו! יום-יום אני מגלה משהו חדש”.
בשירים שלה היא מהללת את הקוץ והדרדר, ואפילו ממשילה את שיריה שלה לקוצי הארץ:
“שירי הם דומים מאוד לקוצים בנוף הירושלמי, ואני אוהבת קוצים, אבל אני מבינה שרבים יירתעו מפני היובש שלהם”.
את אהבתה לקוצים היא מבטאת בשיר הנפלא פריחת תמוז:
אַכֵן דַּרְדַּר הַשִּׁיר, יָבֵֹש וָגֵא,
עֵירֹם, מֻפְקָר לַשֶׁמֶשׁ הַבּוֹעֶרֶת.
עַכְשָׁו הוּא מִתְחַרֵז עִם כֹּל סוּגֵי
הַדַּעַת שֶוִּתְרָה עַל הַתִּפְאֶרֶת.
הֲזֹאת הִיא בַּגְרוּתֵנוּ הַשְׁדוּפָה?
הַנוֹף הַזֶּה- יוֹקֵד וְלֹא יָנוּעַ,
יוֹדֵע סוֹד אַחֶר שֶׁל הַיִּפְעָה
יוֹתֵר אַכְזָר, אַךְ גַּם יוֹתַר צָנוּעַ.
איזה מילים נפלאות. דרדר של תמוז שר לו שיר אחר, שיר צנוע, שיר שיודע סוד של יופי שאין בחורף.
קיץ לשון קץ. סוף העונות. וגם קוץ מלדון קצה. על שם הקצה החד שלו.
גם המשורר יצחק שליו מעדיף את קוצי ארצנו על פני כל הירוק האירופאי:
“ליטפתי פני הדשא כלטף צוואר
ולפתע לי חסר חספוס ישן מוכר…
יש הרבה דשאים בכאן, הרבה פרחים, עצים
ואין גם קוץ אחד באלה, קוץ מני קוצים…
קוץ של כנען ענייה. בן ממר ובן סרב
קוץ מפריא ליד גדר (איוושת נחש בערב)
שורש מגורש מגו ומבוער מקרב
הוא אשר אליו נכספתי בשדמות הירק
כי היה הירק שם מלא שבעה ונחת…
ואני כמהתי אז לכנען הקודחת…
הוא הקוץ הקדמוני ולליבי ייקר
מכל עשבי עולם דשנים, ירוק שמן וקר”
כשהייתי נער והייתי מהלך בהרי הטרשים הקוצניים של מערב השומרון, הייתי נפצע עד זוב דם בבהונות רגלי. כתבתי אז שיר על הארץ שמתוכו אביא את המילים הבאות:
וְעֵת אֶפָּצַע מֵחֹד אֲבָנַיִךְ
מִשֶּׁלֶף קוֹצַיִךְ מִדּוֹק שֶׂיעַרֵךְ
אֶשְׂמַח בְּלִבִּי תַּכְשִׁיטִים הֵם פְּצָעַיִךְ
כִּבְרִית הֵם בֵּינִי וּבֵינֵךְ
