כשעמדנו השבוע למרגלות הכפר היהודי הקדום דבורייה שבגולן ראינו את הדרך יוצאת הדופן בה שיח הצלף מפזר את זרעיו:
הפרי הסגור מתפצל לשלושה חלקים שווים שמתקלפים אחורה, וכך חושף את זרעיו עבור העופות שמפיצים אותם לכל חור וסדק. תופעה זו נתנה לו את שמו: צלף, לשון פיצול.
שיח הצלף מכונה על ידי חכמים: “עַז שֶׁבָּאִילָנוֹת”. כי הוא חצוף ועז. מפגין ירוק חזק בתוך הצהוב של הקיץ, גדל בכל מקום: מהרי אילת ועד החרמון. מגיע גם לסדקים קשים נטולי אדמה: מאבני הכותל המערבי ועד למצוקים לוהטים במדבר.
ממש מעלינו, בכפר היהודי הקדום דבורייה שבגולן, חי חכם יהודי שקרוי על שם שיח הצלף:
רבי אלעזר הקפר.
השם “קפר” מציין את מלאכתו: הפקת מאכלים ותרופות מניצני הצלף שנקראו קפריסין (וגם את הצלף בתקופתו כינו בשם: קפר) עד היום מכינים מטעמים מניצני הצלף ופירות הצלף, והקפריסין המוחמצים הם מעדן מלכים.
ובחורבת דבורייה נמצא ממצא מרגש במיוחד. בינות להריסות היישוב היהודי מתקופת המשנה נמצאה הכתובת:
“זה בית מדרשו של רבי אלעזר הקפר”.
הכתובת כשלעצמה מיוחדת וזו הכתובת הקדומה היחידה שבה מופיע מפורשות השם “בית מדרש”, אבל מה שהופך את העניין ללא פחות ממדהים היא אמרתו של רבי אלעזר הקפר עצמו מלפני 1600 שנה:
“אל תהא כמשקוף העליון שאין יד אדם יכולה ליגע בו… אלא הווי כאסקופה התחתונה שהכל דשין בה; וסוף הבית כולו נסתר – והיא עומדת במקומה”. (אבות דרבי נתן).
זה משל נפלא שמי שמכיר את פתחי בתי הכנסיות בגולן, עם אבן המשקוף העליונה יכול להבין בקלות. הנמשל למעשה מזהיר אותך שלא תהיה חכם בלתי מושג במגדל השן, אלא מעורבב עם הבריות, וכך תורתך תאריך ימים.
איש הצלפים הנודע הזהיר שאבוי לה לתכונת ה’עזות’ אם תהפוך לגאווה לא רצויה. גם אם אתה עז כנמר, תהיה כאסקופה התחתונה, מעורב עם הבריות.
והנה, שמו של רבי אלעזר הקפר נחקק בסוף על המשקוף העליון. ההיפך מהמשל בו הזהיר נגד הגאווה. אבל כשהכפר היהודי הקדום דבורייה נחרב ברעידת אדמה, המשקוף נפל ארצה והוא נשמר בסופו של דבר רק הודות לכך שהפך להיות האיסקופה התחתונה….
הצלף העז והחצוף קשור גם לבנות צלפחד שחוזרות לככב גם בפרשתנו. פרשת מסעי.
בנות צלפחד היו עזות. ידעו לעמוד על שלהן. כשהבינו שבגלל שהן נשים הן עלולות להיות מנושלות מנחלה בארץ ישראל הן עמדו מול משה ודרשו: תנה לנו אחוזה! גם אנחנו רוצות אחיזה בארץ.
הבנות הללו, חגלה מלכה נועה מחלה ותרצה קרויות על שם אביהן: צלפחד.
מיהו אותו צלפחד ומה פשר שמו המיוחד?
חכמים אמרו שצלפחד הוא מקושש העצים המפורסם מספר במדבר. אותו איש ששמע גזירה מפורשת לא לחלל את השבת ובכל זאת, על אף ההתראות הלך לקושש עצים.
ולמה נקרא שמו צלפחד?
החיד”א, איש ארץ ישראל ברמ”ח אבריו שפעל בארץ במאה השמונה עשרה, כותב:
צלפחד: אילן צלף רמוז בשמו – צלף חד והמבין יבין”
צלפחד קרוי על שם צמח הצלף!
אולי אפילו העצים שקושש בשבת היו הצלפים שנפוצים במדבר (צלף מצרי וצלף סחוסי).
אבל מה יש למבין להבין?
הצלף מסמל עזות וחוצפה. צלפחד היה כזה, לא ראה ממטר ועשה מה שעשה מול משה וכל המתריעים. בנותיו ירשו ממנו את תכונת העזות, אך ניתבו אותה לטובה: לדרוש אחיזה ונחלה לנשים בארץ ישראל.
בפרשת פנחס קראנו על תגובתו של אלוהים לבקשה שלהן: כן בנות צלפחד דוברות!
העזות הייתה במקומה. אתן צודקות!
אבל בפרשת מסעי, יש המשך מעניין לסיפור. מבינים שבקשתן של בנות צלפחד עלולה ליצור בעייה: אם הן יתחתנו עם אנשים שלא ממשפחתן, חלק מנחלת מנשה יעבור בפועל למשפחות אחרות. כאן יש מבחן לא קטן לתכונת העזות של בנות צלפחד. האם העזות שלהן תדע גם לוותר איפה שצריך? לקבל את התנאים החדשים לאור המציאות המשתנה?
ודווקא כאן מתגלות הבנות הנפלאות האלה בגדולתן:
“כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד. וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים. מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי-מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים; וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל-מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן”.
הן יודעות לא ללכת ראש בקיר. הן יודעות להיות עזות איפה שצריך וותרניות איפה שצריך.
וכך הן זוכות לנחול ולהתרבות ולהתפצל כמו פרי הצלף ולרשת את אחת הנחלות הגדולות והמבורכות ביותר בארץ ישראל כולה: צפון השומרון.
שמותיהן מעידין על תכונת העזות שבהן. כולן יש בהן תנועה והתקדמות: נועה לשון תנועה מחלה לשון מחול חגלה לשון לחוג מילכה לשון הליכה ותרצה לשון ריצה.
אכן ראויות היו להיקרא על שם תכונת הצלף: בנות צלפחד.
