לא הפרידות הגדולות. הפרידות הקטנות הן אלה שמרצפות את החיים.
מעבר דירה. לא דרמה. אף אחד לא מת, אף אחד לא טס לשליחות ארוכה בארגנטינה. רק דירה שגרת בה ארבע חמש שנים. סתם חומר דומם. סופג זיכרונות. ויש את הרגע הזה שכבר כל הרהיטים פונו וההובלה נסעה ואתה עומד בדירה ריקה והקירות אותם קירות אבל בעצם שום דבר לא אותו דבר. ונשימה עמוקה כזאת. ואתה רוצה ללכת כי די אין כבר מה לעשות פה ואתה לא יכול ללכת כי הכל ספוג בריח של הנשיקה הראשונה לקטנה וקפה עם האהובה או סתם ערב שאתה נרדם עם ספר בסלון. פרידות קטנות, לא דרמה. לא כמו בסרטים רציף רכבת עם ילד שנוסע ואלוהים יודע אם אי פעם תתראו וממחטה מתנפנפת ובכי. לא כזה. פרידות קטנות. לא של האנשים הכי חשובים בחייך אלא רק של דרג ג’. אבנר מהמכולת של ילדותך תמיד היה נותן לך סוכריה על חשבונו ושואל מה שלום אמא, ואהבת אותו, ועכשיו אחרי עשרים שנה אמא אמרה לך שאבנר מהמכולת נפטר ואפילו להלוויה לא הצלחת להגיע איזה נקניק אתה. והוא לא אח ולא דוד ולא החבר הכי טוב רק עוד דמות מהפסיפס של הילדות שלך אבל כשהוא מת אבן אחת בפסיפס הזאת נצבעה בשחור. פרידות קטנות אני אומר לכם זה כלום, קורה הרבה, אפשר להחליק את זה. הרגליים שלך כבר לא מה שהיו פעם, אתה יורד למערה הארוכה של וואדי דליה ויודע, טיול כזה כבר לא תוכל יותר לעשות. אולי בכל זאת תספר לעצמך שעוד תשוב, שעוד תחזור, אבל בלב אתה יודע- בשביל הזה כבר לא תעבור.
וכך, ביום אחד אתה מבין על מאה וחמישים מקומות אהובים, שזהו, בהם כבר לא תהיה. ומי ידע שהפעם ההיא הייתה האחרונה הרי בכלל לא הספקת להגיד שלום למפל של נחל מיצר. לפרידות הגדולות מנסים להתכונן, לומר את מה שצריך לומר, לסיים כמו שצריך, אבל הפרידות הקטנות הן אלה שמרצפות את החיים בלי הפסקה. איש לא מספר לנו שהמבט הזה הוא האחרון, שהערב הזה הוא האחרון, שההתעפצות הזאת בספה בבית הספציפי הזה עם החברים הספציפיים האלה היא האחרונה. רק אחרי שנים תבין: הלילה ההוא, הסתמי ההוא, שהיה כמעט כלאחר יד- היה האחרון.
תא מת תא נולד תא מת תא נולד. הפרידות הקטנות קורות כלאחר יד.
