תזכורת ביומן לעוד 20 שנה: להזמין את אביבית נורית ותומר הגננות לטקס סיום חובלים/חתונה/לימודים של הג’ינג’ית הקטנה.
כי יש איזה חוסר צדק מבאס, שדווקא נשות ואנשי החינוך אולי הכי משמעותיים בחיים שלנו, נשכחים ברגעים היפים של החיים. לטקסים שבבחורתנו נזמין את המחנך הנערץ מהתיכון, ראשת המכינה או הרכז מהתנועה, אבל לרוב לא נזמין את הגנן או הגננת האהובים מגן תלתן.
שבוע שעבר הג’ינג’ית בת השלוש שחה לי לפי תומה:
אבא אני כל כך אוהבת את אביבית תומר ונורית! הן עושות לנו בגן הצגות יפות וזה מצחקק אותנו!
ככה, הביאה את זה משום מקום, מזיכרון מתוק שמסתובב לה בראש.
אמיתי לגמרי.
ואני חשבתי לעצמי איזה באסה שהיא כנראה לא תזכור את זה. או ליתר דיוק: לא תזכור את זה במודע. אבל בעצם כל תא ותא בגוף של הקטנה יזכרו את החוויות הטובות שלה בגנון. את הביטחון, החיוכים, ההליכה היחפה בחול, הגבולות, החיבוקים החמים, ארוחת העשר עם השמן זית והזעתר. בגילאים האלה אולי לא מלמדים אותנו על ציונות והיסטוריה, חשבון ואנגלית, שיחות עמוקות על מהות החיים, אבל מה שהיא לומדת בגן חשוב פי מאה:
על אמון באנשים
תחושת ביטחון
גבולות
ניסיון ראשון בקשרים אישיים
למידה ממבוגר משמעותי
שמחה.
אלה הגילאים שבהם היחס שלנו על העולם מתעצב:
האם העולם הוא גן חיות שבו החזק שורד, או מקום של אמון בין בני אדם.
והבת שלי למדה מאביבית נורית ותומר שהעולם הוא מקום של חיבוקים ואמון.
אמרתי להן גם בעל פה, רשמתי ביומן תזכורת לעוד עשרים שנה ובעיני חייבים בימים האלה של סוף הגנים ובית הספר לזכור ולהגיד בפנים לאלו שאחראים על אחת התקופות הכי חשובות בחיי ילדינו, עד כמה אנחנו מעריכים אוהבים ומודים.
