החיבור המיוחד בין שבט דן לשבט יהודה הוא עתיק יומין, אבל בימינו הוא מקבל משנה תוקף. הסיסמא “שתי מדינות לשני עמים”, עוד לפני שהיא סיסמה פוליטית, מצביעה על הניתוק בין שתי ה”מדינות” שבתוך ארץ ישראל: מדינת דן שבמישור החוף, ומדינת יהודה שבאזורי שדרת ההר. ההבדלים הפיזיים התרבותיים והרוחניים שבין שני אזורים אלו ניכרו מראשית ההיסטוריה בארץ ישראל והם קיימים באופן בולט עד ימינו אנו.

התעקשותן של אומות העולם על הסיסמא “שתי מדינות לשני עמים”, ושימת כובד המשקל של “השלום העולמי” דווקא על ההפרדה בין מדינת ההר למדינת החוף, מראה לנו כי יש כאן נקודת עומק יוצאת דופן. לאורך ההיסטוריה, לעתים אומות העולם מזהות לפנינו את האתגר הבא בייעודו של עם ישראל ומציבות לנו תמונת ראי דרכה ניתן להבין את המשימה של הדור שלנו.

חז”ל כבר קבעו שהגאולה תלויה בחיבור בין דן ליהודה:

“גור אריה יהודה’ – זה משיח בן דוד שיצא משני שבטים, אביו מיהודה ואמו מדן, ושניהם נקראו אריה, שנאמר: ‘גור אריה יהודה’, ודן נקרא גור אריה, שנאמר: ‘דן גור אריה'”. (ילקוט שמעוני לפרשת ויחי רמז קס.).

 

במאמר זה, ננסה להתחקות אחרי אופיו המיוחד של שבט דן דרך סיפורי שמשון ומדרשי חז”ל, על מהות החיבור בין דן ליהודה ועל משמעותו דווקא לימינו.

 

האריה והנחש

דן ויהודה הם שני קטבים במציאות הישראלית, בעבר ובהווה. עם זאת, במקורות ישראל עולה גם החיבור המיוחד שנרקם בין שני כוחות אלו. יהודה היה הראש לכל המחנות במדבר, דן היה המאסף לכל המחנות. הם הקצוות, ובתווך ביניהם נמצא כל מחנה ישראל. כאמור, שניהם נמשלו בברכות השבטים לאריות (לצד סימלו של דן גם כנחש) ושני נציגיהם הבולטים, דוד המלך ושמשון הגיבור, הצליחו להביס אריה במהלך חייהם.

כשעם ישראל בונה את מרכז חייו, המשכן ובית המקדש, שבטי דן ויהודה הם המובילים את הבניה: במשכן היה זה שיתוף הפעולה בין ” בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה” יחד עם “אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן” (שמות לב). ובבניין בית המקדש, שלמה המלך איש יהודה נעזר ב “בֶּן-אִשָּׁה מִן-בְּנוֹת דָּן, וְאָבִיו אִישׁ-צֹרִי יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב-וּבַכֶּסֶף בַּנְּחֹשֶׁת בַּבַּרְזֶל” (דברי הימים ב, ב, יג). שמשון, השופט האחרון, שממנו והלאה עולה השמש על מלכות ישראל, היה בן לאמא משבט יהודה (הצללפוני שמה, על פי חז”ל) ואבא משבט דן (מנוח). כאמור, החיבור המיוחד הזה ממשיך גם לעתיד לבוא כשחז”ל ידעו להגיד שהמשיח יגיע רק מתוך החיבור בין דן ליהודה “משיח בן דוד שיצא משני שבטים, אביו מיהודה ואמו מדן”.

 

כשהצליחו דן ויהודה להתחבר, נבנתה קומת הייעוד של עם ישראל שהתגלמה במשכן ובמקדש. אך לרוב, הייתה ביניהם מתיחות: בסיפורי שמשון אנשי יהודה מסגירים את שמשון לפלשתים, והמתח בין שני השבטים משתקף כבר מיחסיהם הורי שמשון: מנוח משבט דן ואשתו שהייתה מיהודה. מהפסוקים עולה חשדנות בין השניים וחז”ל אף העצימו זאת: “מלמד שהיה מחלוקת בין מנוח לאשתו הוא אומר לה את עקרה ולכך אינך יולדת והיא אומרת לו את עקר” (במדבר רבה, פרשת נשא פרשה י ). מדרש נוסף מתאר מתח שהיה בין בועז השופט מיהודה לבין מנוח אביו של שמשון: “אמר רב, מאה ועשרים משתאות עשה בעז לבניו … ובכולן לא זימן את מנוח” (בבא בתרא צא א). אפילו לספרי הארי פוטר, רב המכר הגדול בהיסטוריה, הגיעו רמזים למתיחות הזו: הנחש, סמלו של דן הוא סמלו של בית סלית’רין, והאריה, סמלו של יהודה, הוא סמלו של בית גריפינדור, שני הבתים שמתחרים זה בזה ללא הפסקה על הובלת עולם הקוסמים.

זהו מתח שיושב על הבדלי תרבות מהותיים שמשתקפים גם באזורים בהם חי כל שבט: דן במישור החוף ויהודה בשדרת ההר.

 

שתי מדינות לשני עמים

המהפך הדמוגרפי הגדול ביותר בהיסטוריה הישראלית היא ההתיישבות בגוש דן. 70 אחוז מיהודי הארץ יושבים כיום במישור החוף, בין חיפה לאשקלון, אזור שכמעט אף פעם לא היה מיושב בישראלים, לא בתקופת המקרא ולא בימי בית שני. עם ישראל ישב בהרים- הרי יהודה, שומרון והגליל. מישור החוף היה מקום מושבם של הכנענים, הפלשתים וההלניסטים. התפיסה שההרים הם מקום מושבו הראוי של עם ישראל הייתה כל כך מושרשת שמלך ארם מזהה את אלוהי ישראל כ” אֱלֹהֵי הָרִים אֱלֹהֵיהֶם”. (מלכים א כ כג). בימי בית שני אפולוניוס מפקד סוריה מזלזל ביונתן החשמונאי ומזמינו להתמודד מולו  “בעמק, אשר אין שם אבן ולא צור ולא מקום לנוס” (חשמונאים א’ י’), בביטחון מלא, שהיהודים אנשי ההרים לא יצליחו במישור החוף. בתקופת המשנה חז”ל התייחסו למישור החוף כמקום נחות מוסרית וקבעו ש”נעשה בכרכי הים מה שלא נעשה בדור המבול” (בראשית רבה, בראשית כח).

 

החוקרים מציינים את הבדלי התרבות הניכרים בין אזורי ההר למישור. קצרה היריעה מלערוך סקירה מקיפה על הכמות העצומה של הבדלי התרבות בין ההר למישור, רק נציין שלא רק בהבדלי תרבות “דתית” עסקינן, זו וודאי שתהיה קיימת החל מימי שבתם של בני ישראל בהר (חוסר ממצא של פולחנים ומקדשים בהר, לעומת מקדשים, פסלים ועצמות חזיר בשפע באזורי החוף) אלא גם בתרבות חומרית שאינה תלויה בהשקפה הדתית. כך לדוגמא, בתקופת הברזל, גודל הערים הגדולות בהר הינו 20-40 דונם, בעוד במישורים מוצאים ערים בגודל של 300- 600 דונם (אשדוד- 300, אשקלון- 600), הקרמיקה באזורי ההר היא פשוטה, ללא עיטורים וממגוון מצומצם של כלים, בעוד הקרמיקה בחוף מעוטרת וממגוון רב של כלים ורשימת ההבדלים עוד ארוכה. (להרחבה מומלץ לעיין בספרו של יצחק מייטליס “לחפור את התנ”ך” שעוסק בכך רבות).

 

אזורי החוף של ארץ ישראל, בהם יש קרקע פוריה בשפע, חיבור לנמלי הים, וישיבה על הדרך החשובה ביותר בעולם העתיק- דרך הים, יצרו במישורים תרבות שפע שנתונה להשפעות חיצוניות ומעודכנת כל העת בכל “חידוש” בטכנולוגיה.  בניגוד גמור לכל אלה- אזורי ההר היו מבודדים ונישאים, ולא היו חלק מהחגיגה הרב תרבותית שהתרחשה שם למטה. אנשי ההר התאפיינו בשמרנות ובהסתגלות איטית לחידושים. אזור ההר הסלעי והקשה- חייב מאמץ אדירים יומיומי בהקמת ההתיישבות- בירוא החורש, חציבת בורות מים, והתקנת שטחי חקלאות מאזורי הטרשים על ידי עבודה מאומצת של בניית טרסות- מדרגות חקלאיות.

במשפט אחד: ההר סימל לאורך ההיסטוריה את נפרדותו והבדלתו של עם ישראל “הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב” בעוד מישור החוף סימל שפע ופתיחות לעולם.

 

מדינת תל אביב

גם היום, ניתן להגיד בזהירות רבה שיש בארצנו “שתי מדינות לשני עמים”. לא רק הפלסטינים שבהר והישראלים שבמישור, אלא גם בתוך היהודים ניכר שיש הבדלים רבים בין תרבות גוש דן לבין התרבות של יושבי ההר. ההבדלים כל כך רבים עד שיש כאלה שטוענים שיש להפריד את שתי המדינות, כפי שהציע לוחם הפלמ”ח והסופר יורם קניוק:

 

“למה לא להיפרד מישראל ולהקים מדינה חדשה, מדינת דן שתשתרע על גוש דן? נקים כאן מדינה ברוח מגילת העצמאות; מדינה צרה וארוכה מן הגליל לדרום. נקרא לה תל אביב, כמו שהציע הרצל: תל – מקום חרב שאין לו תקומה ואביב – חופש ותקווה. הם הרוב אבל לנו יהיו שדות התעופה, התעשייה, ההיי טק, מכון ויצמן… יהיו לנו אוניברסיטאות מלאות חכמים וטיפשים שיעשו מה שהן רוצות: יחקרו, ייצרו, ספרות, מדע… בצד ההוא יחיו אנשי הימין הקיצוני, וחלקים גדולים מהחרדים והדתיים שרובם בגדו במדינה שהקמנו, שהם עצמם לא היו בה בעת הקמתה… תהיה להם ציון – ולנו ים. להם יהיה בית מקדש ולנו מוזיאונים ואולפני מחקר… אנחנו לא צריכים מלחמת אזרחים כי אנחנו מפנים את ארץ ישראל כדי להתגורר כאזרחים במדינת תל אביב וכך יבוא שלום עלינו ועל כל ישראל ונאמר אמן”.

 

מהצד השני של המתרס הציע מיכאל בן חורין להקים את מדינת יהודה באזורי ההר שתהיה עצמאית ומנותקת ממדינת מישור החוף. בספרו של הסופר ישי שריד “השלישי” על הקמת בית המקדש השלישי, מתואר מתח כל כך חזק בין מדינת ההר למדינת המישור, עד כי בדמיונו הוא מתאר כיצד בית המקדש השלישי יכל לקום רק אחרי שכל ערי מישור החוף נחרבו על ידי פצצות אטום. המשותף לכל אלה, משני צידי המתרס, שהם לא מאמינים שהניגוד החריף בין מדינת תל אביב על מה שהיא מסמלת, יוכל אי פעם להתאחות עם מדינת ההר על כל מה שהיא מסמלת.

 

התרופה של שבט דן

גוש דן, כשמו כן הוא, שוכן ברובו בנחלתו של שבט דן. כפי שחז”ל ידעו “להשמיץ” את מישור החוף, ניכר שגם שבט דן ספג קיתונות של ביקורת דרשנית והוא אף כונה “ירוד שבשבטים” (שמות רבה מ’, ד’).

לעומת תפיסה זו, שלעתים גם פושה בקרב ציבורים המדברים בבוז על “מדינת תל אביב”, יש בחז”ל גישה שונה בתכלית, שיודעת שיבוא יום ויזרח כוכבו של שבט דן, והוא יהיה היחיד שיהיה מסוגל “להושיע את ישראל”. חז”ל כינו את שבט דן: “כאחד- כמיוחד של שבטים” (בראשית רבה צ”ח יג) ו”אמרי רבי יוחנן- ‘דן ידין עמו כאחד’- כאביהם שבשמים” (סוטה י). תקופת “עקבתא דמשיחא” היא היא תקופתו של שבט דן. הוא “המאסף לכל המחנות”, הכוח שלו עולה בסוף, ובאופיו של שבט זה טמונים הכוחות להתמודד עם אתגרי דורנו. כשמחפשים במקרא תרופה לאתגרים שלנו מול תרבות המערב, לא בקלות אנחנו מוצאים אותה. העמים עמם התמודד עם ישראל בתקופת המקרא היו בעיקר שמיים (אשור, בבל, פרס) או מבני חם (מצריים וכנען) או בני אברהם (ישמעל ועשיו). הפלשתים, הם כמעט העם היחיד מולו התמודדנו בתקופת המקרא, שהגיעו ממוצא “מערבי” (בני יפת). הפלישתים הגיעו לארץ מאיי הים, בעיקר כרתים, כחלק מהתפשטותה של התרבות המינואית- ערש תרבות המערב. המפגש של ישראל עם תרבות המערב מתחיל מימי אלכסנדר מוקדון ואילך, אולם בתקופת המקרא כמעט אין התמודדות עם תרבות זו. שמשון ושבט דן הם מהבודדים שמתמודדים באופן מובהק עם תרבות זו ועל כן ישנה חשיבות גדולה להתעמק בסיפוריו של שמשון ושבט דן דווקא בימינו אנו, בשעה שזו התרבות השולטת. ההתיישבות של רוב יהודי הארץ בנחלתו של שבט דן, מצביעה אף היא על כך שאנו חיים בתקופה שהפתרונות לאתגרי השעה מצויים בסגולותיו של שבט זה.

 

אז מהם קווי האופי, והכוחות של שבט דן? נתאר זאת בקצרה כעולה מסיפורי שמשון וממקומות נוספים במקרא:

 

אינדיבידואליות: שמשון הוא השופט היחידי שפועל לבד ולא מצרף אליו איש. סמלו של השבט הוא הנחש. בניגוד לשאר חיות השבטים (זאב, אריה, חמור ואיילה) שחיות בלהקות, הנחש חי לבד ופועל לבד מהרגע בו הוא בוקע. גם צורת הלחימה הדנית היא לבדית ” יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר” (בראשית מט). אינדיבידואליות זו מתבטאת גם בתפילתו של שמשון, שהיא אישית מאוד וישירה מאוד, על צרכי השעה, כמו התפילה על המעיין הנבקע ב”לחי” ועל “חזקני נא אך הפעם הזה”.

 

עוצמה פיזית: שמשון כידוע הוא ‘הרקולס’ היהודי, גבורה שמשתקפת גם מברכתו של יעקב לשבט דן. כשמקס נורדאו דיבר בקונגרס הראשון על “יהדות השרירים”, החזקה והאיתנה, עמדה לנגד עיניו דמותו של שמשון הגיבור.

 

אסתטיקה: לשבט דן חוש אסתטי, כמיהה לשפע ונקיות. זו הסיבה ששבט זה נמשך לצפון, מקום העושר: “הרוצה להעשיר יצפין”, ועבר ממישור החוף לארץ נחלי המים של מקורות הירדן. זו הסיבה שהיה כל כך חשוב שיהיה השותף המרכזי בבניית המשכן והמקדש.

 

חיבור לעמים: לשבט דן חיבור טבעי חזק לתרבות העמים. זו הסיבה שהוא מקבל נחלתו במישור החוף, ליד הים: “דָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת” (שופטים ה, יז). שבט דן מצליח מאוד בתרבות העמים, אך כמובן שנטייה זו גורמת לו להתערבב בהם. כך שמשון הנדבק פעם אחר פעם בפלשתים “כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים” ועושה רושם שהוא מרגיש “בבית” בחברת הפלשתים הרבה יותר מחברתם של בני עמו. כך היה גם בשעבוד מצרים כש”שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן” ילדה בן ל”אִישׁ מִצְרִי” (ויקרא כד, יא) וכך היה עם בונה המקדש שהוא “בֶּן אִשָּׁה מִן בְּנוֹת דָּן וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי”. מצריים, פלשת, צידון, בכל מקום שדן נמצא יש לו נטייה להתערבב בעמים וגם לעמים יש נטייה להתערבב בו: “מלמד שכל אחד ואחד הביא לו (לשמשון) את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר הימנו” (סוטה י, א).

 

זנות: רבים במקרא התמודדו עם יצר המין, אך דומה שרק אצל שמשון “נעשתה לו כהיתר”. הוא לא נחבא כדוד או יהודה, אלא הולך ובא אצל הנשים הנכריות, משתף בנעשה את אביו אמו וחמיו ודומה שהדבר טבעי לו.

 

הליכה אחרי העיניים: “שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו” (משנה סוטה, ט,ב).

 

 

הבניינים הגדולים נשברים

בסוף ימיו, שמשון ממוטט את הבניין עליו עמדה תרבות המערב. בימינו, הבניינים הגדולים עליהם עמדה המודרנה המערבית התמוטטו על ידי האינדיבידואליות השמשונית ומהם נותרו שברי סיפורים ונרטיבים.

דורנו, דור של עקבתא דמשיחא, הוא דור שרבים בו השמשונים. יש מי שמקונן, לעתים בצדק, על הפוסטמודרניזם ועל ההרס הרב שהוא יוצר. יש מי שמסתכל על הפוסטמודרניזם וקורא לחזור אחורה- לתקופות בהן היה קל יותר להתמודד. הצרה היא שההיסטוריה לרוב לא חוזרת אחורה. הקריאה לחזור אחורה היא כשאין לך יותר מה להגיד ואתה רוצה לחזור לאיזה תור זהב מדומיין. הפוסטמודרניזם כאן כי יש לו בשורה לעולם, בדיוק כמו שלמודרנה שלפניו הייתה בשורה לעולם. דן, כמו שמשון, יודע להתמודד עם הבשורה הזו. האריה הגדול נהרג ובמקומו יצאו אלף דבורים קטנות שמייצרות דבש נהדר. מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק.

 

קל לראות עד תכונותיו של שבט דן משתקפות היטב בדור שלנו: העוצמה והטכנולוגיה המזהירה שקמה לה במישור החוף, האינדיבידואליות שבה מתאפיין דורנו, החיבור החזק לתרבות העולם כשתל אביב היא אחת מהערים הכי קוסמופוליטיות בעולם, המעבר מתרבות של שמיעה לתרבות שבה הראייה היא המדיום החזק ביותר והמסך הוא חזות הכל, והמתירנות המינית שמופיעה בפרהסיה ובכיסו של כל נער וזקן.

ודווקא כוחותיו של  שבט דן יודעים להוציא מהן את הטוב: האינדיבידואליות שתובעת לא להסתפק בסיסמאות גדולות אלא תביעה אישית מכל פרט “להתחבר” בעומק הדברים לערכים אותם הוא נושא. יכולות העוצמה והאסתטיקה שמתבטאות בזה שישראל היא מעצמה טכנולוגית עולמית הן תבנית המשכן אליו יש ליצוק את התוכן. הנטייה של דן לחיבור לעמים היא הקריאה לעם ישראל לצאת מהשטעטל ולממש את יעודו של “ונברכו בך כל משפחות האדמה”. המתירנות המינית היא תוצר לוואי מעוות של תהליך רצוי וטוב- שחרור האישה מקללת הנחש הקדמונית של “והוא ימשול בך”. המעבר שלנו למדיום חזותי הינו ניצנים של המעבר מישראליות שמעית של “שמע ישראל” ל “וכל העם רואים את הקולות”.

אלה הם הכוחות הכל כך חשובים של שבט דן, שרק דרכם נוכל למלא את ייעודנו כאן. בתל אביב נמצא המפתח לייעודנו כאן.

 

חזית ברוחב כביש

למותר לציין שבכל כוח כזה ישנה סכנה ברורה: האינדיבידואליות עלולה לפרק כל חלקה טובה, הרצון לחיבור עם תרבות העמים עלול לגרום להיטמעות בהם עד אובדן זהות, הטכנולוגייה והכוח השמשוני הרב עלולים להביא להיבריס וכוחי ועוצם ידי.

מכאן כל כך חשוב החיבור עם שבט יהודה, שנושא ערכים כמעט מנוגדים:

כנגד האינדבדואליזם, הערכים היהודאים מדגישים את החיבור הכללי תחת “המלכות”, כנגד הרצון להיות חלק מתרבות העמים הם מדגישים את ייחודו של עם ישראל, ואל מול הטכנולוגיה המתפתחת בקצב שהמוסר אינו יכול להדביק קורא שבט יהודה לחיבור הקידמה עם המוסר שקיבלנו בסיני. החיבור בין דן ליהודה, שחז”ל ראו בו את המפתח לגאולה השלמה, מחבר את הטכנולוגיה למוסר, את “ונברכו בך כל משפחות האדמה” ל”ואעשך לגוי גדול”, את חוסר הכפייה והבחירה האישית למחויבות לכלל.

 

אסיים בסיפור היפה ביותר בעיני מכל סיפורי שמשון. שמשון לוקח את שערי עזה, בירת פלשת על כתפיו ומעלה אותם אל פני ההר שבחברון- בירתה של יהודה. כשהסתכלתי בתמונתו של הצייר גוסטב דורה על סיפור זה, ראיתי לפתע את הדמיון למשה רבינו המוריד את הלוחות. שמשון מנסה בכתפיו הרחבות לחבר את העוצמה של שבט דן המתבטאת בשעריה של עזה, ולהעלות אותה לחברון. יש כאן כעין לוחות ברית מהופכות. אלו לוחות שמייצגות את הכוח, העושר והעוצמה של בני האדם, שערי העיר העשירה בארץ, ואותם מבקש להעלות שמשון לחברון, עיר האבות, שמסמלת יותר מכל את הייחוד של עם ישראל.

 

בני מהרשק, הפוליטרוק ואיש המורל של הפלמ”ח כינה פעם את מלחמת העצמאות בשם התמציתי “חזית ברוחב כביש”. הוא התכוון לכך שרוב משקלה של המלחמה היה על הדרך בין תל אביב לירושלים. גם היום, האתגר שלנו, החזית שלנו היא על רוחבו של כביש מספר אחת, המחבר את ירושלים לתל אביב. את דן ליהודה.
ולא יאמר עוד מדינת ירושלים ומדינת תל אביב. אלא מדינה אחת שבה הנצח והמוסר היהודי יתחברו בכביש הכי רחב שיש לחדשנות ולערכי האדם התל אביביים. וזכותה המופלאה של תל אביב כאחת הערים הכי קוסמופליטיות שיש, ישמש כשער דו כיווני לכל העולם.