“האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו” אמר טשרניחובסקי ובכך המשיך את התפיסה של חז”ל שטענו ש”חן המקום על יושביו”. כל אזור בארץ- משפיע על האנשים החיים בו ומעצב את אישיותם. אנשי החולות מהמישור, אנשי הטרשים הקשים מההר, אנשי הבזלת מהגולן ואנשי האדמה מעמק יזרעאל שונים זה מזה לא רק במיקומם הגיאוגרפי כי אם גם באופיים. כל שבט מעם ישראל קיבל אזור מסויים בארץ שמשקף את אופיו, ואת ה”קול” אותו הוא מביא לעם ישראל ולעולם.

בדברים הבאים נעסוק בתכונות של השבטים שעתידים לקבל את נחלתם בהרי הגלעד ובעבר הירדן המזרחי, נבין את אופיים המיוחד ואת הרלוונטיות לימינו אנו.

הבכורות שנדחו

ארבעה שבטים קיבלו את נחלתם בעבר הירדן המזרחי: ראובן קיבל נחלתו בדרום, במישורי מואב, גד בגלעד הדרומי, ואילו מנשה בגלעד הצפון מזרחי ורמת הגולן. לימים הצטרף אליהם שבט דן שיתיישב בצפון מערב רמת הגולן, כמו שכבר חזה לו משה “דן גור אריה יזנק מן הבשן” (דברים לג כב).

לארבעת השבטים הללו היה מכנה משותף שלעתים נסתר מן העין: כולם היו הבכורות של עם ישראל. ראובן בכור לאה, מנשה בכור יוסף בכור רחל, גד בכור זלפה ודן בכורה של בלהה. כל הבכורות מצאו את עצמם ממזרח לירדן. אך דבר נוסף משותף לבכורות אלו: כולם בכרות שנדחו מההנהגה. ראובן הבכור הוחלף ביוסף: “רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה” (דה”א ה א), מנשה בכור יוסף נדחק על ידי יעקב והגדולה ניתנה לאפרים הצעיר ממנו – “וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ” (בראשית מח יט), ודן בכור השפחות, במקום להוביל היה “המאסף לכל המחנות”, וחז”ל כינו אותו “ירוד שבשבטים”, ואף נחלה יציבה לא הייתה לו.

הבכורות שנדחו מההנהגה, נדחו גם פיזית, וקיבלו נחלות מרוחקות מהליבה הישראלית. האזור בו ישבו שבטי ישראל בעבר הירדן המזרחי, הוא במישורי ארץ מואב, בגלעד ובגולן “מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת-נַחַל אַרְנֹן וְעַד-הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן” (דברים ד, מח). בעבר הירדן המזרחי ישנה רצועה פוריה בגב ההר בה יש כמות משקעים טובה לחקלאות אך היא מוקפת מדבריות מכל כיוון: ממזרח, המדבר הסורי הגדול, ממערב- מדבריות הבקע ומדרום- מדבריות אדום וערב. זהו אזור עם שטחים נרחבים מאוד לרעיית צאן, באזורי הספר בין החקלאות למדבר, וזו הסיבה שביקשו אותו שבטי ישראל שרצו להמשיך בעיסוק נרחב ברעיית צאן- כפי שעשו במדבר.

מדוע נדחו כל הבכורות של שבטי ישראל? לאורך כל ספר בראשית אנו רואים מגמה של דחיקת הבכורות- הבל ולא קין, יצחק ולא ישמעאל, יעקב ולא עשיו, יוסף ולא ראובן ועוד… אבל בכדי להבין למה נדחו, ולמה קיבלו דווקא את עבר הירדן ננסה להבין את אופיים של שבטים אלו.

פני אריה פניהם

התיאורים של שבטי עבר הירדן הם של לוחמים עזי נפש. בברכות של יעקב ומשה לשבטים, שבטים אלו מקבלים ברכות עזות במיוחד: על ראובן נאמר שיש בו “יתר שאת ויתר עוז”. גד נמשל לאריה טורף “כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד” (דברים לג כ), דן לאריה מסתער “גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן” (שם כב) ולנחש לוחם ” הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר (בראשית מט יז). בספר דברי הימים מתוארים שבטי עבר הירדן כלוחמים מיומנים “בְּנֵי רְאוּבֵן וְגָדִי וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה מִן בְּנֵי חַיִל אֲנָשִׁים נֹשְׂאֵי מָגֵן וְחֶרֶב וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת וּלְמוּדֵי מִלְחָמָה (דברי הימים א פרק ה ). פסוק יפיפה ומיוחד מתאר בלשון ציורית את עוצמתם של בני גד: “עֹרְכֵי צִנָּה וָרֹמַח וּפְנֵי אַרְיֵה פְּנֵיהֶם וְכִצְבָאיִם עַל הֶהָרִים לְמַהֵר” (דה”א יב, ט). עוצמה של אריה, זריזות של צבי. בהמשך הפרק מסופר עליהם שהצליחו לחצות את הירדן כשהוא בשיא זרימתו, מעשה יוצא דופן שמתאים למעולים שבלוחמי ישראל.

לוחמי עבר הירדן נשבעו למשה בערבות מואב שהם יעברו “חלוצים לפני המחנה”. את שבועה זו הם קיימו במלואה. בני ראובן וגד היו הלוחמים שהובילו את כל מלחמות כיבוש הארץ בימי יהושע. הצבא בכללותו אמנם מנה כ 600,000 איש, אך הרוב לא היו לוחמים. חוד החנית הלוחם שעמד לצד יהושע היו 40,000 חלוצי הצבא של בני גד וראובן. על פי ספר יהושע ומדרשי חז”ל שבטים אלו היו החלוצים בכל מלחמות כיבוש הארץ: הם הראשונים שחצו את הירדן, הם היו הכוח שכבש את יריחו, הם אותם 40,000 שלחמו במלחמת העי, והם היו הפמליה של יהושע בכל מלחמותיו לכיבוש הארץ. ארץ ישראל נכבשה בזכות גבורתם של שבטי עבר הירדן המזרחי. יהושע ידע להכיר להם טובה, והמדרש מתאר את החיבור והאהבה ששררה בין שבטי עבר הירדן ליהושע בן נון, אחוות לוחמים שהתגבשה במשך ארבע עשרה שנות הכיבוש והחלוקה של הארץ: “אלא בשעה שהיו ישראל מכבשים ומחלקים את הארץ היה שבט ראובן וגד עמהם, ועשו י”ד שנה… אמר רבי יודן שבט ראובן וגד בני פמליא של יהושע, וליוה אותם עד הירדן, וכיון שראו שנתמעטה בני פמליא שלו חזרו וליוו אותו עד ביתו” (בראשית פרשה לה ד). מדרש מרגש זה מתאר את הקשר האינטימי בין המנהיג ללוחמיו הטובים: כהסתיים כיבוש הארץ יהושע ליווה אותם משילה ועד לירדן, וכשראו בני גד וראובן שיהושע יחזור לשילה כמעט לבדו, חזרו וליוו אותו עד שילה..

לשבטי עבר הירדן, הבכורים של עם ישראל זכו להיות ראשונים במגוון תחומים- הם הראשונים לכיבוש הארץ ולצבא, והם היו הראשונים לקבל נחלה בארץ ישראל.

מיהו חלוץ?

את כוח ה”ראשוניות” של בני גד ובני ראובן אפשר לתאר במילה אחת- חלוציות. הפועל חלץ חוזר למעלה משלושים פעמים במקרא ורובם המוחלט מתייחס לבני גד וראובן, כשהפועל חלוץ חוזר על עצמו פעמים רבות בתיאורי המקרא את שבטים אלו:  ” כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה” “וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” ” נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה'”  ” וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם”  “רָאשֵׁי הֶחָלוּץ לַצָּבָא”.

מהי חלוציות? חלוציות איננה רק “ראשוניות” וגם איננה רק “גבורה”. החלוציות היא התמסרות טוטאלית לרעיון, עם נכונות להקריב ולהשאיר הרבה מאחור. ז’בוטינסקי בעקבות שיחתו עם טרומפלדור הגדיר זאת בצורה מדויקת:

“חלוץ זהו מושג רחב הרבה יותר מ”צועד בראש”. כמובן דרושים גם פועלים, ואולם לא זהו המובן של המלה “חלוץ”. לנו דרושים אנשים מוכנים “לכל”, לכל מה שתדרוש ארץ ישראל… אולם אנו צריכים להקים דור, שלא יהיו לו אינטרסים ולא הרגלים. מטיל ברזל סתם. גמיש – אבל ברזל. מתכת, שאפשר לחשל ממנה כל מה שיש צורך בו בשביל המכונה הלאומית. חסר גלגל? אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי. … אני האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכל, איני קשור בשום דבר”.

בני גד וראובן בהחלט היו כאלה. הם השאירו את נשיהם וילדיהם מאחור והיו נכונים לצאת למשימה החלוצית של כיבוש הארץ במשך שבע שנים. “בשעה שהיו ישראל מכבשין ומחלקין את הארץ היה שבט ראובן וגד עמהן, והניחו את בניהם קטנים, מי שהניחוהו בן עשר מצאו אותו בן עשרים וארבע … והיו אלו מגדלים שער ואלו מגדלים שער, אלו מגדלים שער עד שיראו את בניהם ואלו מגדלים שער עד שיראו את אבותיהם”. (בראשית רבה פרשה צח כא). הם היו מסורים מאוד למשימתם, והיו מוכנים לעשותה באופן טוטאלי, עד שאמרו חז”ל כי “כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי” (קדושין סא א).

מעניין לציין שבהיסטוריה הציונית הכינוי “חלוצים” ניתן בעיקר לאנשי העלייה השנייה והשלישית ואילו אנשי העלייה הראשונה, על אף שקדמו להם, נקראים לרוב “איכרים”. יש כאן המשך ישיר לבני גד וראובן. אנשי העלייה הראשונה עלו לרוב עם בני משפחותיהם לארץ והקימו חברות משפחתיות. לעומתם זאת אנשי העלייה השנייה והשלישית עלו לרוב בגפם כשהם משאירים את משפחתם מאחור. זוהי הטוטאליות של הרעיון וההגשמה, גם במחיר אישי כבד, בדיוק כמו בני גד וראובן- שהשאירו את משפחותיהם מאחור.

כשחלוצים מנסים להנהיג

אולם, יש גם צד שני לכוחות החלוציות הראשוניות והגבורה של שבטי עבר הירדן. לשבטי עבר הירדן כוחות אדירים, אך יכולת השליטה שלהם בעוצמה הזאת- מוגבלת וקשה לריסון. הם חלוצים שתמיד ראשונים להתנדב, אך ראשוניות זו יכולה להיות הרסנית בלי ויסות מתאים. דבר זה משתקף היטב באופיו של ראובן שמצטייר כדמות אותנטית ואימפולסיבית שזועק מדם ליבו “אנא אני בא” במכירת יוסף, אך לא מצליח לקחת פיקוד על המתרחש, ובהמשך כשצריך לשכנע את את יעקב שירדו להביא אוכל ממצרים הוא מציע הצעה קיצונית “אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ”. יעקב שמכיר את בנו יודע שתכונת הראשוניות של בנו בכורו, התגלמה גם בראשוניות יתר, לעתים בלי חשיבה מקדימה- “יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. פַּחַז כַּמַּיִם” (בראשית מט ג). עוז שלעתים הוא יותר מידי ולעתים הוא חפוז מידי.

החלוציות היא תכונת אופי. החלוץ רותם את העוז והראשוניות הטבועים בו למשימת הכיבוש- כיבוש השממה או הכיבוש הצבאי. הוא מסתדר היטב במלחמה- “ממלכת אי הוודאות”, שבה אותה אימפולסיביות, טוטאליות וכוחות הראשוניות מתבטאים ביוזמה, יצירתיות, תעוזה וגבורה שדוחפות את קדימה את החברה כולה. אולם מה קורה כשחלוצים מנסים להנהיג?

בסוף ימיה של ממלכת ישראל בתקופת המקרא, עולים בזה אחר זה מלכים קצרי מועד שלא מצליחים לשלוט, רוצחים אלו את אלו עד שבסופו של דבר נחרבת ממלכת ישראל על ידי אשור. המשותף למלכים הללו, שרובם הגיעו מהרי הגלעד: “שַׁלּוּם בֶּן יָבֵישׁ מָלַךְ בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָתֵשַׁע שָׁנָה לְעֻזִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ יֶרַח יָמִים בְּשֹׁמְרוֹן” (מלכים ב טו)- שלום בן יבש, מיבש גלעד. ומיד אחריו “וַיַּעַל מְנַחֵם בֶּן גָּדִי מִתִּרְצָה וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹן וַיַּךְ אֶת שַׁלּוּם בֶּן יָבֵישׁ בְּשֹׁמְרוֹן וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו” (מלכים ב, טו). מנחם בן גדי ששם אביו מעיד עליו שמוצאו מבני גד. את שושלת מנחם מכרית “פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ שָׁלִישׁוֹ וַיַּכֵּהוּ בְשֹׁמְרוֹן בְּאַרְמוֹן… וְעִמּוֹ חֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי גִלְעָדִים וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו”. גם פקח נעזר באנשי הגלעד כדי למרוד. בימיו של פקח בן רמליהו הגלעדי, מנסים פקח ורצין מלך ארם להמליך גם ביהודה משפחה מיוחסת מהגלעד, משפחת טוביה, בכדי לזעזע את הממלכה: “נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן-טָבְאַל” (ישעיהו, ז’,ו’). חוקרי המקרא מראים כיצד אינטרסים ארמיים ואשוריים חוברים יחד בכדי לתת כוח לאנשי הגלעד על מנת שאלו יתפסו את השלטון בישראל ויהודה ויתסיסו אותם מבפנים.

אותם כוחות שהיו טובים בשעת כיבוש הארץ הם בדיוק אותם כוחות שיכולים ואף מצליחים להרוס, להתסיס ולהביא לחורבן. הראשוניות של אנשי הגלעד התגלמה גם בהיותם הראשונים לצאת לגלות, כפי שמיטיב לתאר המדרש:

  “נחלה מבוהלת בראשונה – שנבהל למהר וליטול תחלה כגון בני גד ובני ראובן שמהרו לטול חלקם בעבר הירדן ודברו בבהלה…

ואחריתה לא תבורך – שגלו כמה שנים קודם שאר השבטים”

(רש”י משלי פרק כ פסוק כא).

הבהילות, היא הצד השני של מטבע החלוציות. ראשוניות תוססת שמחליטה ללא מחשבה עד הסוף. לכן הם היו הראשונים להתנחלות אך גם הראשונים לגלות.

גם בימי המדינה הצעירה קרו דברים דומים. בלוחמי ולוחמות הפלמ”ח היה את כל מה שהיה צריך להקים מדינה: חלוציות שהתבטאה ביוזמה תעוזה ונחישות. החלוצים צריכים מרחב וחופש. חוקים מגבילים אותם. בזמנים של טרום הקמה, בהם יש חוסר סדר וחוסר משמעת- הם פורחים. אבל בן גוריון ידע שדווקא מהסיבה הזאת אסור לפלמ”ח להישאר. עם הקמת המדינה, יש צורך בצבא מסודר, לא מפלגתי. וכך מתארת לוחמת הפלמ”ח נתיבה בן יהודה בשפתה הציורית את פירוק הפלמח:

“הדְרֶקֶס האלה מ”קרייתי” – ניצחו אותנו! דופקים אותנו! … כדי שהפלמ”ח יהיה בדיוק כמו החיילי-שוקולד האלה! מפרקים את החטיבות שלנו, את הגדודים, ויפזרו את כל הפלמ”ח בצבא! ותהיה שבועה חדשה לצה”ל! לא סומכים על השבועה שלנו בפלמ”ח! ויהיו מדים! ויתחילו עם הצדעות! ויפרידו חדרי אוכל לקצינים ולַפּוּשְטִים! וייתנו דרגות! ורק למי שיסכים לכל!”.

(בן יהודה, נתיבה. 1991 כשפרצה המדינה: דוקיורומן. ירושלים: כתר).

דבר דומה קרה גם עם יחידה 101. היא קמה בשעת משבר מחבורה של אנשים “פוחזים” (פחז כמים) שלא הסתדרו המסגרות הרגילות, אבל דווקא יכולת זו היא זו שהביאה אותם להוציא את הצבא הצעיר מהמאובנות שהיה שקוע בו. לא לחינם רבים מיוצאי יחידה זו נמשכו כמגנט לחציית גבולות בכלל ולעבר הירדן המזרחי בפרט. ההליכה לפטרה ולג’רש הירדנית שהחל מאיר הר ציון והמשיכו רבים מאותו דור סימלו את חוסר היכולת של אנשי האש פורצי הגבולות להסתדר בצבא המסודר. וכמו בפלמ”ח ביחידת 101 אין היררכיות, אין חוקים ברורים, לא באימונים ולא בקרב. הרוח החלוצית לבדה מספיקה. לא סתם התגעגעו אנשי יחידות אלו לתקופת הפלמח וניסו לשחזר אותה. המלחמה וחוסר הגבולות היא שעתם היפה. וגם כאן, ידע בן גוריון שהקמת מליציה עם אופי “גלעדי”, יכולה להיות רק כהוראת שעה, אך את יחידה 101 הוא פירק בכדי לפזר את הכוחות העצומים הללו בכל יחידות צה”ל. מעניין לציין שהמפורסמים שביוצאי יחידות אלו בחרו לגור בחוות בודדים, רחוקים מהחברה הממוסדת. הם הקימו את החוות אל מול נופי עבר הירדן שכל כך משקפים את נפשם הסוערת: מאיר הר ציון בכוכב הרוחות אל מול הגלעד, וכושי רימון בפונדק ה 101 אל מול פטרה.

אנו מכירים לאורך ההיסטוריה מנהיגים רבים שהם בעלי אופי “גלעדי”. מצויינים ומעולים בעת צרה, אך כושלים בניהול השגרה. יפתח הגלעדי הוא אב טיפוס למנהיגים אלו. הביא ניצחון אדיר מול העמונים בעת מלחמה בבני עמון, אך כשל לחלוטין בניהול שגרה והביא למלחמת אחים עם 40,000 הרוגים. בימינו מזכיר אותו מאוד אריאל שרון: מצביא אדיר בעיתות צרה (הקמת ה 101, אבו עגילה בששת הימים, טיפול בעזה במלחמת ההתשה, צליחת התעלה בכיפור וחיסול האינתיפאדה השנייה), אך מנהיג שנוטה להסתבך ולעבור על החוק בשגרה. גם צ’רצ’יל היה כזה. העם האנגלי בחר בו לנהל את מלחמת העולם השנייה דווקא משום אופיו הפרוע והמוצק, ולמרות שהוא הבטיח להם רק “דם יזע ודמעות”. אולם, באופן כמעט בלתי נתפס, המנהיג האדיר שהוביל את בריטניה לניצחון, נחל הפסד צורב בבחירות שנערכו מיד בתום המלחמה ב1945. העם האנגלי הבין בחושיו החדים: המנהיג הדגול שהוביל בצורה נחושה את המלחמה, לא יוכל לנהל את המדינה בעתות שלום.

אחרית דבר

לכל שבט משבטי ישראל ישנן תכונות אופי, וייעוד מסוים שאותו הוא יכול להגשים. הכוח שבכל שבט, באיזון נכון של זמן ומקום יכול להביא ברכה גדולה, אך במצב לא מאוזן אותו כוח בדיוק יכול להמיט אסון. המיקום הגיאוגרפי שקיבלו שבטי עבר הירדן התאים מאוד לאופיים של שבטים אלו. שם ניתן לצד יישוב הקבע להתפרנס מרעיית הצאן שלא מחייבת חיי בורגנות קבועים, ונדידה באזורי פרא מדבריים שמתאימים היטב לנפשם הבוערת של בני הגלעד. כוחות הבכורה והראשוניות של אנשי הגלעד הומרו לכוחות החלוציות.  כוח “החלוץ” של שבטי עבר הירדן מועיל מאוד בעתות צרה ומבוכה אך עלול להמיט אסון בשגרה. אך ישיבתם של שבטים אלו, במזרח, רחוק ממרכזי ההשפעה נתנה להם למעשה מקום של כבוד גם בשגרה: הם היו חומת המגן של ארץ ישראל מפני שוסי המדבר ומפני האיום הצפוני. כך הם למעשה חיו באזור מועד לפורענות, אזור של אי ודאות תמידי, מה שמתאים בדיוק לאופי שלהם, ש”פורח” במצבים כאלו. בעת הצורך- גם קמו מנהיגים מהגלעד כדי לנער ולטלטל את עם ישראל ששכח את דרכו. כך עם אליהו הנביא, וראשון הנביאים הושע בן אלה מהגלעד שקרא לעם ישראל לשוב למקורותיו המדבריים הטהורים. לא לחינם, דווקא  בגלעד, במעבר יבוק, קיבל יעקב את השם “ישראל”, שמסמל שריה, מלחמה, מאבק ותעוזה מול אנשים ואפילו מול אלוהים.

ובמבט לימינו:

למדינת ישראל הממוסדת קל להתעלם מהכוחות המרדניים, הפוחזים, החצופים והמעיזים. אכן, אלו כוחות שמסוכן שיובילו באופן קבוע. מאידך, הכוחות האלו חייבים לקבל מקום בחברה. אלו הם הכוחות שמתניעים דברים, שמזיזים, שיוצרים סדרי עולם חדשים- ושבעת צרה- כולנו נצטרך אותם. כיום בצה”ל לרוב לא מקדמים את החצופים והמעיזים, אלא את הנורמטיביים שלא מסתבכים בכלום, אבל גם לא בהכרח יודעים להכריע להוביל ולנצח. חברה שואפת חיים, צריכה לדעת, לצד החוק לתת מקום גם לפורעי החוק. לא לחפוץ רק בסוסים עצלים ושקטים, נוחים לאילוף אך קשים לדהור, אלא לדעת להסתדר גם עם הסוסים הפראיים.