“לא היו ימים טובים לישראל כחמישה אשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו… ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות? בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה”. (תענית פרק ד, משנה ח)
ט”ו באב, מצוין במשנה כאחד הימים הטובים והחשובים שהיו לישראל בתקופת בית שני.
כבר הגמרא תמהה על השוואתו של תאריך עלום זה ליום הכיפורים, והיא מביאה מספר מסורות על אירועים שהתרחשו בט”ו באב:
“אלא חמשה עשר באב מאי היא? – אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. .. אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, … (אמר) רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר…. עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: לאיזה שירצו יעלו. רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה” (תלמוד בבלי מסכת תענית דף ל עמוד ב).
מבלי להיכנס לעובי הקורה של האירועים המוזכרים, המכנה המשותף הבולט בין כולם הוא- שאלו לא באמת אירועים “משמחים”. כל האירועים הם בסך הכל תיקון לחטאים ואסונות שהתרגשו על עם ישראל: במעשה פילגש בגבעה כמעט ונמחה שבט בנימין- בט”ו באב הותר לבוא בקהל, בתשעה באב חטאו המרגלים ונגזר שכל בני דורם ימותו במדבר- בט”ו באב נתבטלה הגזירה, ירבעם בן נבט אסר על עלייה לרגל לירושלים- בט”ו באב נפתחה הדרך לעולי הרגלים, בתשעה באב נפלה ביתר ותושביה נטבחו- בט”ו באב, שנים אחר כך הובאו הרוגיה לקבורה. מהאירועים שציינו חז”ל, עולה שט”ו באב אכן מזכיר את יום הכיפורים, בכך שבו יש מחילה ותיקון לחטאים שהתרחשו ברובם בחודש אב.
כפי שכבר ציינה הגמרא, אחד האירועים הבולטים בחג זה, הוא היום בו הותר שבט בנימין לבוא בקהל, לאחר האירועים הטראגיים במעשה פילגש בגבעה. אירוע זה התרחש כאשר יצאו בני בנימין לחטוף את בנות שילה החולות בכרמים- “וַיְצַוּוּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. כא וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן. “. (שופטים כא כ)
זקני העדה מצטערים על שבועתם שלא לתת לשבט בנימין מבנותיהם לנשים, וחוששים שכך ימחה שבט מישראל. את הפתרון היצירתי הם מוצאים בדמותו של חג קדום שהתקיים מזה שנים רבות בינות לכרמי שילה –
“וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג יְהוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה” (שופטים כאי ט).
שילה הקדומה הייתה עיר הבירה של עם ישראל בארצו במשך כל תקופת השופטים, כ 369 שנה. כמו כפרים רבים אחרים בנחל אפרים, גם שילה הייתה מוקפת בכרמים משובחים מכל עבריה. בכרמים אלו, עלה וצמח חג ייחודי, ט”ו באב, חג שאינו מופיע בחמישה חומשי תורה. בדברים שלהלן ננסה להבין כיצד צמח החג, מדוע הוא נתקבע דווקא כחג נשי, מה היה אופיו המיוחד, ומדוע דווקא בינות לכרמי שילה?
כרמי שומרון
כתשתית להבנת ייחודו של החג, יש להבין כיצד היה נראה הנוף החקלאי באזור שילה בעת העתיקה. כיום, הנוף החקלאי ברוב אזורי השומרון הוא של מטעי הזיתים. אך בעת העתיקה ארץ השומרון אשר בטבורה שוכנת שילה, נתברכה בכרמים פוריים ומשובחים, וגידול הגפן היה הענף החקלאי החשוב ביותר בהר שומרון. שפע פסוקים ומקורות מצביעים על הנוף החקלאי הקדום ששלט כאן: כרמי שילה (שופטים כא), כרמי אבימלך בשכם (שופטים ט), ניבי הגפן המיוחדים של בני יוסף “עוללות אפריים ובציר אביעזר” (שופטים ח, ט) ומעל כולם נבואתו של ירמיהו הרואה את השומרון בחורבנו ומנבא שהנוף החקלאי יחזור להוריק כבעבר- “עוד תטעי כרמים בהרי שומרון…”. מאידך כשהנביאים רוצים להטיף לאפרים, הם משתמשים בנוף הכרמים בנבואות הזעם- הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ (ישעיהו כ”ח). אפרים כביכול שיכור וסטה מן הדרך בגלל הכרמים המעטרים את נחלתו. אף ברכת יעקב ליוסף “בן פורת יוסף” רומזת על ברכת הכרמים של נחלתו, שכן ה”פורה” היא אחד מזני הגפן המשובחים ביותר, וכך גם מתרגם תרגום יונתן על הפסוק- “מדמה אני אותך יוסף לגפן השתולה על מבועי מים…”. (על ההבדל בין גפן השומרון- פורה, לבין “השורק”- גפן יהודה, נעמוד בפעם אחרת..)
גם בתקופת בית שני, היין המשובח ביותר שהובא לבית המקדש הובא ממערב השומרון, ואזור זה מכונה במשנה “אלפא ליין” (מנחות ח ו). גם הממצא הארכיאולוגי מאשש את נוף הכרמים הקדום ששלט בשומרון. מעבר למאות גתות שנמצאו פזורות ברחבי השומרון, נמצאו ממצאים ייחודיים המצביעים על גידול גפנים אינטנסיבי- במערב השומרון נמצאו כ 960 מגדלים חקלאיים, בנויים אבני גזית ששימשו לתעשיית היין בתקופת בית שני. במספר אתרים בשומרון חשף פרופ’ אדם זרטל בורות קטנים חצובים על משטחי סלע ארוכים, ולטענתו אלו הם שרידי כרם חצוב. לכשנתפסו כל מטליות הקרקע בשומרון הוכרח לטעת את הכרמים היישר בתוך הסלע. ואכן מן המפורסמות שהגפן מסתדרת היטב גם בסלע גירני קשה, חודרת לעומק הסלע, ואיכות היין רק גדלה מכך! (גם היום כרמים רבים בשומרון ניטעות היישר בתוך הסלע הקשה ומוציאות פרי משובח, כפי שכבר ידע בעל התרגום יונתן על התורה בתרדום המילים מברכת יעקב “בן פורת יוסף ” מדמה אני לך לגפן… ששולחת שורשיה ושוברת שיני סלעים” כתר יונתן בראשית פרק מט).
על פי חרסי שומרון, אוסטרקונים שמתארים משלוחי יין ושמן לעיר שומרון מכפרי השומרון בתקופת המקרא, משלוח היין גדול פי שלושה ממשלוח השמן שסופק לעיר.
החל מהכיבוש המוסלמי, והאיסור המוסלמי לשתות יין, החליף הזית את הגפן כגידול העיקרי בשומרון.
אם כן, אזור השומרון בעת העתיקה הוא “אלפא ליין”, ארץ הכרמים. אך טבעי שחג הכרמים החקלאי יתפתח באזור עיר הבירה השומרונית של תקופת השופטים- שילה העטורה בכרמים מכל עבר.
ט”ו באב – חג חקלאי שנשתכח
המקרא מציין, שכשרצו למצוא נשים לבני בנימין, לא המציאו חג מיוחד לשם כך, אלא נעזרו בחג שהיה נוהג מימים ימימה – מזה זמן רב מאוד. מהיכן צמח חג זה, ומדוע הוא אינו מוזכר בתורה? לשם כך יש לחזור לימים בהם רוב תושבי הארץ היו חקלאים, ומעגל השנה החקלאי היה לבה הפועם של התרבות הישראלית בארץ.
אנו מכירים במקרא את הרשימה המפורסמת של שבעת המינים, אולם ישנה רשימת מינים בסיסית יותר ויסודית יותר – “וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ” (דברים יא יד).
הדגן – חיטה ושעורה, תירוש – תוצרת הענבים, ויצהר הלא הוא שמן הזית. רשימת ארבעת מינים אלו, מופיעה עשרות פעמים במקרא, בנפרד מהרשימה הכוללת של שבעת המינים. מינים אלו יותר חשובים ומהותיים לאדם מהתאנה הרימון והתמר ולמעשה הם נחשבים למוצרי היסוד הבסיסיים ביותר לאדם בעת העתיקה: הדגן- ללחם, השמן למאכל ולמאור, והיין- משקה אנרגיה חשוב מאין כמוהו (בניגוד להיום, שהיין עולה על שולחננו רק באירועים מיוחדים, בעבר היין היה ה”מיץ” היחידי שניתן לשמור לאורך זמן, ובכך הוא מהווה כמקור לסוכרים זמינים וכמשקה מחטא בסביבה בה אין מים נקיים- ראה ” לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן” (איכה ב יב) וְהַיַּיִן, לִשְׁתּוֹת הַיָּעֵף בַּמִּדְבָּר (שמואל ב, טז, ב).
ארבעת מינים אלו מיוצגים בעת הקרבת הקורבנות בבית המקדש- כשבמקביל לקורבן מביאים “סולת בלולה בשמן ונסכו” – סולת – חיטה, שמן- זית, נסכו – יין מן הגפן. ארבעת מינים אלו מיוצגים גם בשולחן השבת שלנו: חלות – דגן, יין לקידוש – תירוש, נרות שמן – יצהר.
כידוע, לכל חג מחגי ישראל, יש גם צד חקלאי הקשור לעונת השנה בה חל המועד. אם נתבונן בשלושת הרגלים נראה שלכל חג, בנוסף לפן האמוני- היסטורי יש גם פן חקלאי שקשור לכל אחד מהמינים שהזכרנו:
פסח – זהו הזמן בו מבשילה השעורה, ועל כן בפסח מקריבים את קורבן העומר ומכאן ואילך מותר לאכול שעורה שצמחה השנה.
שבועות – זהו הזמן בו מבשילה החיטה ועל כל בשבועות מקריבים את קורבן שתי הלחם, ומכאן ואילך מותר לאכול חיטה שצמחה השנה.
סוכות – בסוכות מבשילים הזיתים ומכאן ואילך מתחילה עונת המסיק, שמסתיימת בחנוכה – חג השמן.
ומה חסר? כמובן, חג התירוש. לפרי הגפן לא נתייחד חג מחגי ישראל שמציין את תחילת הבציר. אולם, מסתבר שבאופן טבעי, החקלאי הארצישראלי הקדום, שהיה יוצא לכרם בעונת הבציר, היה שמח בפרות החדשים, וחוגג את תחילת עונת הבציר, בשמחה ובריקודים.
ומתי חלה עונת הבציר בהר? בשיאו של הקיץ, פחות או יותר באמצע חודש אב – ט”ו באב.
ט”ו באב אם כן, היה היום בו נפתחה העונה החקלאית של בציר הגפן, ובכך הוא משלים חג לכל אחד מארבעת מוצרי היסוד. שיבוץ חג זה במועדי השנה הקדומים, משלים בצורה הרמונית את מערכת ה”רגלים” החקלאיים, כשחודשיים מפרידים בין מועד למועד- חודשיים מחג קציר השעורים בפסח לחג השבועות, חודשיים מחג קציר החיטים בשבועות לט”ו באב וחודשיים מחג הבציר בט”ו באב לחג מסיק הזיתים בסוכות.
ט”ו באב – הרגל הרביעי
אם כן, בתקופת המקרא, היה חג נוסף, שאין לו אופי דתי – היסטורי, אלא צד חקלאי בלבד, – שמחה על תחילתה של עונת הבציר החלה בעיצומו של חודש אב. חג זה נהג בעיקר בשילה ובירושלים, שבמקומות אלו, עקב הקרבה למשכן ולמקדש, היו בוודאי מעלים את הפרות החדשים, לכוהני המקדש, בשמחה ובריקודים, כשם שמביאים ביכורים. והלא הענבים אינם משתמרים לאורך זמן, והרוצה להעלות ביכורי ענבים חייב לעשות זאת בסמוך למועד הבציר- בט”ו באב! זו ככל הנראה הסיבה שט”ו באב כחג עלייה לרגל היה חג מקומי, והוא מוזכר במקורות רק סמוך למקום המשכן והמקדש. בתקופת משכן שילה- כחג המתרחש ביינות לכרמי שילה, ובתקופת בית שני, כחג שבו משתתפות בעיקר בנות ירושלים. בכל הארץ נהג חג זה כחג הבציר, אולם רק בסמוך למקום המקדש היה זה גם חג של עלייה לרגל!
הד לכך שט”ו באב אכן היה מקובל כמועד עליה לרגל, מוזכר בגמרא בתענית שמתארת את האירועים שקרו בט”ו באב:
“אלא חמישה עשר באב מאי היא? …עולא אמר – יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים ואמר – לאיזה שירצו יעלו.”
כלומר, מימי ירבעם בן נבט היו שומרים על הדרכים העולות מממלכת ישראל לירושלים על מנת שלא יתאפשר לעשרת השבטים לעלות לרגל לירושלים, ובט”ו באב ביטל הושע בן אלה את השומרים והתיר לעלות לרגל. כאן יש לשאול מדוע ביטל דווקא בט”ו באב ולא באחד מהרגלים בהם היו עולים לירושלים: פסח, שבועות או סוכות? מכאן מסתבר להוכיח שאכן בתקופת המקרא, היה מועד רביעי נוסף, בו היו עולים לרגל לירושלים – ט”ו באב.
עם היציאה לגלות, נשתכחה מאיתנו המשמעות החקלאית של חגי ישראל. על החגים להם היה עוגן היסטורי, והוזכרו בתורה שמר עם ישראל לאורך הדורות. אולם ט”ו באב, שהיה בעיקר חג חקלאי, נשתכח מאיתנו עם הנטישה של עבודת האדמה.
שמחת הבציר
וכיצד היו בוצרים את הכרם בתקופות הקדומות? דומה שמכל ענפי החקלאות, זכה בציר הגפן בשמחה יתרה. זכר למנהג זה, של שמחה והלל בעת הבציר, נשתמר במקרא בסיפור אבימלך, שם כתוב “וַיֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה וַיִּבְצְרוּ אֶת-כַּרְמֵיהֶם, וַיִּדְרְכוּ, וַיַּעֲשׂוּ, הִלּוּלִים” (שופטים ט כז)
זאת אומרת שלאחר הדריכה בגת עשו הילולים – חגיגת בציר, משתה ושמחה. וכן אומר הרמב”ן: “כי המנהג בכרם בבוא תבואתו שיחולו שם וילכו בו בחלילים” (רמב”ן דברים פרק כ פסוק ו)
בציר הכרם ודריכת הענבים היו מלווים בקריאות שמחה וגיל ייחודיות- “וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל מִן הַכַּרְמֶל וּבַכְּרָמִים לֹא יְרֻנָּן לֹא יְרֹעָע יַיִן בַּיְקָבִים לֹא יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ הֵידָד הִשְׁבַּתִּי” (ישעיהו ט”ז) בכרמים מרננים ומריעים, ובגתות צועקים הידד הידד בקצב דריכת הענבים. ואכן, גם פעולת הבציר- הזמירה, לשונה רומזת על ה”זמר” השירה והניגון שהיתה בעת הבציר (כבר הוכיח יעקב עציון תחת במה זו, שעל פי לוח גזר “ירחו זמר”- זהו זמן הבציר, ולא זמן זמירת החורף- כלומר, זמירה- זמירת הבציר היא!). אף הלשון המקראית “נבל יין” (שמואל א י, ג, וכן בחרסי שומרון ועוד רבים במקרא), רומזת על קשר בין כלי הנגינה הידוע לתעשיית היין.
אם כן, צא ולמד בכמה לשונות שמחה נתייחד בציר הענבים במקרא- ירונן, ירועע, שמחה, גיל, הילולים, חילול, הידד, זמר, נבל- 9 לשונות שונות לביטויי שמחת הבציר.
לא לחנם זכה הבציר בשמחה יתרה, שכן, תוצרתו, היין, הוא מקור לשמחה ולקדושה- “וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן ” (תהלים קד טו). וכך גם יותם, בן שבט מנשה במשלו המפורסם, מזכיר את שמחת הגפן- ” וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַגָּפֶן לְכִי אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ: וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים: (שופטים ט יב).
וכבר דרש רבי שמואל בר נחמני על פסוק זה “מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין” (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לה עמוד א) ואכן, רק לתוצר הגפן נתקנה ברכה מיוחדת שמעידה על חשיבותו וחריגותו משאר תוצרת שבעת המינים- “בורא פרי הגפן”.
אם כן אותו חג שהיה נוהג בשילה מימים ימימה, היה חג בעל אופי חקלאי, בו באופן טבעי היו יוצאים לכרמים בשמחה ובשירים ומעלים את בציר הענבים למשכן שילה. אך כיצד נתייחד חג זה להיות חג עם זיקה חזקה לנשים? לשם כך יש לעלות קומה נוספת.
מימים ימימה – בנחלת אפריים
“וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג יְהוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה…” (שופטים כאי ט). הביטוי “מימים ימימה” הוא ביטוי כמעט יחידאי והוא מופיע בשלושה סיפורים בלבד בנ”ך. הביטוי המיוחד קורא לנו לחפש את הקשר בין שלושת האזכורים הללו. עיון בהם יסיר חלק מהמסתורין שלובש חג עלום זה. (בתורה ביטוי זה משמעותו- במועד קבוע מידי שנה בשנה ראה- שמות יג ח)
הסיפור הבא במקרא בו מוזכר הביטוי “מימים ימימה”, עוסק בהולדתו של שמואל הנביא, פרק אחד בלבד לאחר סיפור פילגש בגבעה.
” וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה …:וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים: וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַיקֹוָק צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי חָפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַיקֹוָק:” ( שמואל א פרק א)
אלקנה עולה מידי שנה בשנה למשכן ה’ שבשילה. ובאחת מן הפעמים, מתפללת חנה, אשתו העקרה, ונפקדת בפרי בטן, הלא הוא שמואל- ” וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵה’ שְׁאִלְתִּיו ” (שם כ). ומתי בשנה היה עולה אלקנה למשכן בשילה? את זאת מתאר המדרש:
“היה אלקנה עולה ארבעה פעמים בשנה, שלושה מן התורה, ואחת שקיבל עליו. שנאמר ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה” (אליהו- רבה פרשה ט’).
כלומר, אלקנה היה עולה לרגל בשלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות, ועוד רגל אחד מיוחד שקיבל על עצמו. ניתן לשער שאותו רגל רביעי שקיבל על עצמו, היה ט”ו באב, הרגל הרביעי שהיה נוהג בתקופתו. (ואולי כך ניתן להבין את חשדו של עלי “וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה” (שם יג). עלי חושש שאחת מהנשים המתהוללות בכרמי שילה בט”ו באב, השתכרה משמחת היין ונכנסה פנימה אל הקודש!)
בשני הסיפורים שראינו עד כה, הופיע הביטוי “מימים ימימה” בהקשר של אותו “רגל רביעי” – חג ה’ שבשילה, שהתקיים בט”ו באב. בשני הסיפורים, מדובר בחג נשי, וגיבורות הסיפור, החג, הן נשים – בנות שילה היוצאות לחול בכרמים, וחנה, שבכוח תפילתה זוכה לבן נביא שיושיע את ישראל. כיצד הפך ט”ו באב להיות קשור דווקא לנשים? יתכן ואת התשובה נמצא בסיפור השלישי בו מופיע הביטוי “מימים ימימה”, סיפורה של בת יפתח[1]. בסיפור זה מופיע הביטוי בפעם הראשונה בנ”ך.
יפתח, מבני מנשה בגלעד היה. ולפני הנצחון על בני עמון, הוא נודר נדר –
” וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר: אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן–וְהָיָה, לַיקוָק, וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה”. ( שופטים יא ל)
לאחר שיפתח מנצח ושב בשלום, הראשונה שיוצאת לקראתו הוא ביתו היחידה.
“וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה, אֶל-בֵּיתוֹ, וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת: וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת. לה וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ, הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי, פָּצִיתִי פִי אֶל-ה’, וְלֹא אוּכַל, לָשׁוּב” (שם לד)
יפתח רואה שהיוצא מפתח ביתו זו בתו היחידה ומבין, שכעת צריך לקיים נדרו ולהעלותה לעולה. בתו הצדקת, מסכימה, ורק בקשה אחת לה:
” וַתֹּאמֶר, אֶל-אָבִיהָ, יֵעָשֶׂה לִּי, הַדָּבָר הַזֶּה: הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים, וְאֶבְכֶּה עַל-בְּתוּלַי, אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי “.
–בת יפתח מבקשת ללכת עם חברותיה לבכות על כך שמעולם לא התחתנה וזכתה לפרי בטן. לאחר שחוזרת יפתח עושה לה את “נדרו אשר נדר”. פרשני המקרא חולקים האם באמת הרג אותה, או שרק ישבה במקום מבודד עד סוף ימיה ולא ידעה איש. על כל פנים, סיפורה הטראגי של בת יפתח נזכר לדורות הבאים, וכל בנות ישראל הכירו וידעו את סיפורה של הגיבורה האומללה שמהרה לצאת במחולות ולא ידעה כי אל סופה היא יוצאת. יפתח במו ידיו, מכרית את זרעו, שכן בת זו היא צאצאו היחיד, ובעקבות מעשהו, אין ליפתח המשכיות.
הסיפור נחתם בשני פסוקים מדהימים, שסוגרים את המעגל של “מימים ימימה”:
” וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ, אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר; וְהִיא לֹא-יָדְעָה אִישׁ, וַתְּהִי-חֹק בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּמִים יָמִימָה, תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, לְתַנּוֹת, לְבַת-יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי–אַרְבַּעַת יָמִים, בַּשָּׁנָה ” (שם לט).
בפסוקים אלה, חבויים כל המוטיבים הרומזים לאופיו של “הרגל הרביעי”: הביטוי הייחודי “מימים ימימה” מקשר אותנו מיידית לסיפורי “חג ה’ שבשילה”, ואכן בהמשך הפסוק אכן מוזכר, שהיו מקוננים את בת יפתח “ארבעת ימים בשנה” – כלומר שלושה רגלים, ועוד רגל רביעי. בסיפור זה טמונים היסודות להפיכתו של חג זה לחג עם זיקה נשית חזקה – “ותהי חוק בישראל – מימים ימימה תלכנה בנות ישראל”. מדובר בחוק, מעשה קבוע, מדי שנה בשנה, שמתייחד לבנות ישראל בלבד, והקשרו של ה”חוק” הוא התאבלות על כך שאישה צדקת, כבת יפתח, לא זכתה לפריון עד יום מותה. האם נרחק מלשער שהתאריך של “רגל רביעי” זה, שנתייחד לנשים בלבד, הפך עם הזמן לחג הקשור לפריון והמשכיות של עם ישראל? כך בסיפורה של חנה שבוחרת בתאריך זה להתפלל על פרי בטן ונענית, כך עם בנות שילה שיוצאות לרקוד ולחולל בכרמים, למען לא ימחה שבט מישראל, וימשיך לפרות ולרבות? ושמא יתכן, שהמנהג של בנות שילה לצאת במחולות בכרמים היה כנגד “והנה בתו יוצאת לקראתו בתופים ובמחולות”..
הרגל הרביעי, ט”ו באב, נתקבע בתקופת השופטים, כרגל מיוחד, ייחודי לנשים, וביום זה לאורך כל התקופה היו ממשיכים בחג זה, שענינו היה המשך הפריון של עם ישראל, כשבכל שנה ושנה היו מתווספים ביום זה עוד בתים נאמנים בישראל. ואכן ראוי היה לחג זה לצמוח דווקא בנחלת יוסף – אפריים, שקרוי על שם עניין הפריון- ” וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי, קָרָא אֶפְרָיִם: כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹהִים, בְּאֶרֶץ עָנְיִי ” (בראשית מא נב) פריון והמשכיות גם במצב קשה. מזלו של יוסף “דגים” אף הוא מסמל פיריון, וכך גם נחלת יוסף, שהתחלקה לשניים – אפרים ומנשה.
בחודשי החורף הגפן הערומה נראית מתה וחסרת חיוניות ובחודשי האביב היא פורצת באון ומעלה זמורות ירוקות הגדלות במהירות. זו הסיבה שהגפן במסורת ישראל מסמלת את ההמשכיות והפוריות: “אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה” (תהילים קכ”ח, ג). אם כן, מתאים ביותר שהחג שהתרחש בכרמי שילה, מסמל את ההמשכיות של השבט שלא נמחה ואת הפריון וההמשכיות של עם ישראל.
לבן בלבונה
מיקומו של חג הכרמים שהיה נחגג בשילה, מעניין אף הוא, ונותן משמעות נוספת אופיו של החג הקדום. הפסוק שמתאר את מיקומו של החג, לא מציין שהחג התקיים בתוך העיר שילה, אלא באחד מהשטחים הסמוכים לה. לשטח זה נותן הכתוב ציון מדויק:
“מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה” (שופטים כ”א, יט).
המסילה, היא הדרך הראשית בשדרת ההר בתקופת המקרא, עוברת פחות או יותר על כביש 60 של ימינו- החוצה את שדרת ההר מדרום הר חברון ועד צפון השומרון. באזור שילה, עברה הדרך לאורך הכביש שיורד מהישוב מעלה לבונה וממשיך דרך חאן לבונה לכיוון שכם. זיהוייה של “לבונה” המקראית” הוא בכפר “לובאן” הנמצא על אם הדרך הראשית, בעמק לבונה. על פי תיאור המיקום בפסוק את מיקומו של החג הקדום יש לחפש מדרום ללובאן ומזרחית לדרך הראשית. אזור זה, הוא למעשה חלקו הדרומי-מזרחי של עמק לבונה, בין צומת עלי לצומת מעלה לבונה.
עמק לבונה הוא עמק מהעמקים הדרומיים ביותר בשדרת ההר כולה. למעשה, להולכים בדרך ההר הקדומה מירושלים לשכם, היה זה העמק השני בו נתקלו אחרי עמק שילה. עמק לבונה מסמן את המעבר מהרי אפרים המבותרים לנופי החקלאות והכפרים הפוריים של השומרון. יצחק בן צבי שסייר כאן ב-1910 תיאר זאת כך: ” דומה, אותם ההרים ואותו הטבע – אך מה רב ההבדל בין שממות סלעי יהודה החשופים ובין הרי אפרים, העטופים כרמים, גני ירק ועצי פרי שונים!” (מסעות יצחק בן צבי, הר הברכה, עמ’ 63).
את שמו של העמק “לבונה” ניתן לדרוש באופנים רבים ומעניינים. ראשית נציין את צורתו המיוחדת של העמק, זהו עמק מוארך ומפותל שצורתו היא כחצי עיגול. ייתכן שזה מקור שמו, כשל חצי סהר, לבנה.
אולם קירבתו של העמק לשילה, עיר המשכן מעלה כיוון מחשבה נוסף – הלבונה, הייתה אחד מסממני הקטורת החשובים ביותר וייתכן שכאן בלבונה, ייצרו וכתשו את הקטורת שהובאה על בסיס דרך ההר ממרחקים ועל שמה קיבל המקום את שמו. אך מעניין במיוחד הוא ההקשר הרעיוני בין שמו של העמק לאירועים שהתרחשו בו. מסתבר שעמק לבונה, היה המקום המדויק של חג המחוללות בכרמים. חג המחוללות היה שזור כולו בצבעי הלבן: החג התקיים באמצע החודש, כשהלבנה במילואה ובחג זה היו יוצאות בנות שילה, כשהן לבושות בגדי לבן (משנה תענית ד, ח) ומחוללות בחג בציר הכרמים. ט”ו באב הוא גם התאריך בו מתחיל לפרוח פרח החצב וכך גם מרמז שמו – חצב, חצי-אב (ט”ו באב חל בדיוק באמצע החודש העברי). בט”ו באב עוטה ארץ ישראל כסות לבנה של פרחי החצב הגבוהים. בדיוק שישה חודשים לפני כן, בט”ו בשבט, מתעטרת ארצנו בלובן פריחת השקדים. עד היום עצי השקד הרבים מעטרים את עמק לבונה מכל צדדיו, וביקור בעמק וסביבתו בט”ו בשבט, זו חגיגה לעיניים. אם כן, צבעי הלבן שזורים היטב בקורותיו של עמק לבונה- בחודש שבט הוא מלבין מלובן השקדים הרבים הנטועים בו ושישה חודשים אחר כך, בט”ו באב עולה בהמוניו החצב הלבן ובנות שילה יוצאות לבושות בגדי לבן, לחול בעמק לבונה.
ימים לבנים
“לא היו ימים טובים לישראל כחמישה אשר באב וכיום הכיפורים”- חודשיים ימים יש בין ט”ו באב ליום הכיפורים. ימים אלו, הם ימים של שמחה יתרה במסורת ישראל. מבחינת טבעה של הארץ, ימים אלה הם חלקו האחרון של הקיץ, האוויר מצטנן ומתחילים להריח את הסתיו. כבר ציינו חז”ל “מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה…” (תענית לא ע”ב). בימים אלו עולה בהמונו החצב- מבשר הסתיו, הפירות מבשילים על העצים, וטללי הלילה מתרבים באוויר. לאחר ימי הדין של הקיץ החם, שמסמלים במסורת ישראל את אירועי הדין שהתרחשו בעם ישראל- מות תלמידי רבי עקיבא, יז בתמוז ותשעה באב, באים ימי החסד הנעימים של חודש אלול. חודשיים אלו מקבילים לימי ה”שבע דנחמתא”- הפטרות הנחמה שנקראות בשבת. בעולם הישיבות בגלות, היה נהוג שכבר מט”ו באב מתחזקים בלימוד התורה ומתחילים בתשובה ומעשים טובים.
לעניות דעתי, אותם ימים טובים שמציינת המשנה, הם הימים שבין חמישה עשר באב ליום הכיפורים. תקופה זו מקבילה בדיוק לתקופת הבציר, שנמשכת כחודשיים (בהתאמה לזני הגפן השונים ולאזורים השונים) ובמהלכה היו יוצאות בנות ירושלים לבצור את הכרמים ולחול בהם בבגדי לבן.
אלו ימים מיוחדים, ימי חסד והם מתוחמים בין שני חגי הסליחה והכפרה. ט”ו באב- החג בו נתכפרו עוונותיהם של כלל ישראל (מתי מדבר, ביתר, פילגש בגבעה, חטאי ירבעם…) ויום הכיפורים- חג המחילה הפרטי של כל אחד ואחד מישראל. שני ימי הכפרה הללו נצבעו בצבעי הלבן- בט”ו באב עוטות הבנות בגדי לבן ואילו ביום הכיפורים כל אחד ואחד מישראל עוטה בגדי לבן. בשניהם הלבן מסמל את הכפרה וההתנקות, עם סיומם של ימי הדין ” אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ” (ישעיהו א ח). ייתכן שימים אלו הם גם אותם “שניים חודשים” בהם הלכה בת יפתח להתבודד בהרים.
ימים אלו הם ימי התחדשות ומיצוי אחרון של “פירות” הקיץ לקראת תרדמת החורף הארוכה. חודשיים של חסד, מחילה וימים טובים בין שני חגי הלבן. ימים לבנים.
לעיון והרחבה:
נגה הראובני- טבע ונוף במורשת ישראל, ט”ו באב: חג הארץ שנשתכח בגולה (עמ’ 86-96)
הרב ישראל אריאל- “ביכורי הארץ” מכון התורה והארץ, ט”ו באב, חג הביכורים, חג בנות ישראל (עמ’ 353-383)
הרב ישראל רוזן- אתרי סגולה בגובה חז”ל, שילה בסיס ההתנחלות, (עמ 87-88)
יואל אליצור- “לפני אפריים בנימין ומנשה” התפיסה הטריטוריאלית בכפר הערבי ובגיאוגרפיה המקראית
[1] זהו הביטוי הראשון של “מימים ימימה” בנ”ך, אולם ייתכן מאוד שמבחינה כרונולוגית סיפור בת יפתח קודם לסיפור פילגש בגבעה שמופיע בסוף הספר. על פי פשט הפסוקים סיפור פילגש בגבעה מתרחש בתחילת ספר שופטים. בחז”ל יש דעה שמצביעה על זמן הסיפור בסוף התקופה ויש דעה שמציינת אותו בתחילת התקופה.
