חודש אלול המקורי היה אחד החודשים הכי שמחים בשנה. לא היה בו שמץ מהפחד והיראה שמקובלים היום בעולם הישיבות. חכמים אמרו על ימים אלו ש”לא היו ימים טובים לישראל [כימים שבין] חמישה עשר באב ליום הכיפורים”. ההיפך הגמור מהחרדה האופפת רבים בחודש אלול.
ימי ראשית הקיץ הם ברובם ימי אבל: ימי האבלות בספירת העומר, ואחר כך שלושת השבועות שבהם אבלים על החורבן. בהתאמה- בימים אלו הקיץ בשיאו, השמש קופחת, העבודה בשדות קשה והפירות מועטים. אולם החל מט”ו באב- ובעיקר בימי אלול, האוויר נהיה קריר יותר, ניתן לצאת החוצה ומגיע החלק הנעים של הקיץ.
בעונה זו, ימי אלול, כשדופק החיים הקדום היה חקלאי, השמחה הייתה רבה:
בהרים בצרו את יבול הגפן בשירים ובשמחה גדולה, בגתות דרכו היוגבים את הענבים תוך כדי קריאות הידד קצובות (ירמיהו מח, לג), בעמקים גדדו תמרים מתוקים ועל שולחנות העם עלו פירות ומיני מתיקה שלא ראו כל יום, כמו תאנים ורימונים.
הטבע כולו התעורר לחיים אחרי ימי השרב הארוכים. עזריה אלון כתב פעם כי כל אותם משוררים שכותבים על הסתיו בצורה עצובה- הושפעו כנראה מאירופה ולא מהסתיו הארצישראלי. הסתיו הישראלי הוא לא של קמילה- אלא של התחדשות; עצים מסוימים חוזרים ללבלב ועצי הבר עמוסים פרי: לאשחר לקטלב לפטל ולעוזרר, פירות אדומים ומתוקים שמשמשים מאכל למיליוני ציפורים נודדות (וגם לבני אדם שמכירים בערכם. ריבת אשחרים היא נפלאה- נסו פעם).
החצבים עלו בהמוניהם בכל רחבי הארץ וצבעו אותה בצבע הלבן המטהר. הקיץ כמו התפייס- ונתן לנו חודשיים של חסד. ימים לבנים.
אולם, בגלות הפכו ימי אלול למכבידים. לימים נוראים. חקלאות כבר לא הייתה לנו ואיתה ירדה גם השמחה הטבעית של החקלאים הקוטפים פירותיהם ברינה. הסתיו, בעיקר זה האירופי, היה קר יותר, קמל יותר ומדכדך יותר. יחד איתו צמח גם חודש אלול של חשבון נפש, יראה, פחד והזכרת עוונות.
בשנים האחרונות לרבים קשה עם “הימים הנוראים”. אווירת “אלול” (במלעיל) שמחפשת בכוח את הדברים הרעים שעשינו נראית להם לפתע לא מתאימה. לצד זה שומעים יותר ויותר את הקריאה להסתכל בחודש אלול על כל הדברים הטובים בהם התקדמנו, ולא חשבון נפש רק של “חטאים” שממנו קשה להתרומם. סיוון הר שפי כתבה על כך נהדר. לא רק “אשמנו בגדנו דיברנו דופי”, אלא גם “אהבנו. בגרנו. גדלנו. דיברנו יופי”.
לדעתי זה הרבה יותר מניו אייג’ טרנדי. זו תחושה עמוקה שמבקשת לחזור לאלול הישראלי המקורי שבו, כמו שאוספים את הפירות, אוספים גם את “הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת”.
שלוש משוררות ישראליות שחשו היטב את דופק השנה הארצישראלי כתבו בשיריהן על אותו אלול ארצישראלי, שהוא אלול אחר לגמרי מהמוכר לנו.
רחל המשוררת כתבה על אלול שהוא מלא ” רסיסי חיים”:
“בְּבֹקֶר אֱלוּל הָעוֹלָם וָרֹד וְתָכֹל, מַרְעִיף תַּנְחוּמִין”.
נעמי שמר תיארה אלול שבו יוצאים למסע שנגמר ב “שמח איתם ונעים וטוב- אפשר להמשיך במסע בלי סוף”.
שכנתי מפדואל, המשוררת נעמה הנקין, שנרצחה בשומרון בחג הסוכות לפני שש שנים, ביטאה את התחושה הזו כל כך יפה:
לֹא בְּהַרְכָּנַת רֹאשׁ וְלֹא בִּכְפִיפַת גּוּף.
גֵּוִי זָקוּף וּמָתוּחַ שֶׁלֹּא לְהַחְמִיץ אֶת
הָרֶגַע הַהוּא כְּשֶׁהַשְּׁבָרִים נֶאֱסָפִים לִכְדֵי
תְּקִיעָה גְּדוֹלָה וּשְׁלֵמָה.
וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאוֹד,
וּבְיָד קַלָּה אֲנִי מְסִיטָה אֶת מַלְמָלַת הַמְּחִצָּה
שֶׁבֵּין חַדְרֵי לִבִּי.
(מתוך הטרילוגיה מלכויות – זכרונות – שופרות)
אני חושב שגם הסליחות הספרדיות, שיש בהן לצד היראה גם מתיקות אין קץ, בניגונים ובתה המתוק, יודעות לשלב אלול של בקשת סליחה יחד עם האלול השמח והמלא רוח טובה.
שנה שעברה ביום הראשון של הסליחות בספיר שבערבה, מישהו הביא קערות ספינג’ים שהוגשו לצד תה מתוק. אלו היו סליחות מתוקות, וכשיצאנו החוצה למשב רוח ערבתי בין מטעי התמרים עמוסי הפרי, הרגשתי את חזרתו של האלול הארצישראלי.
