למה רבים כל כך מאוהבי הארץ הגדולים ביותר לא מסמפטים את החברה להגנת הטבע או רשות שמורות הטבע?
מדוע רבים מחברי הטובים, אלה שמכירים כל פרח וחורבה והולכים ימים על ימים בכל מרעול ושביל, במקום להיות השותפים של החברה או הרשות, תופסים אותה כאויב שלהם?
לכאורה התשובה פשוטה: אוהבי המרחבים והשבילים הלא מסומנים, לא מסתדרים עם אלו שנתפסים כ”שוטרים” של השטח, אלה שמצמצמים להם את הארץ הרחבה לשביל המוגדר ולבריכה המגודרת…
אבל בעיני יש כאן משהו יותר עמוק.
“החברה להגנת הטבע” הייתה אמורה להיות הגוף שמחבר את העם לארצו- על הטבע והמורשת, ולקרב את הצעירים לאהבת הארץ. אבל הסמנטיקה משמעותית: הם החליפו את המילה “ארץ” במילה “טבע”.
המילה ארץ היא של שייכות. היא שלי. זו הארץ שלי והנופים שלי ואני מרגיש קרוב אליה. לעומת זאת “טבע” זו מילה כוללת שאומרת- הסיפור כאן הוא חלק מהטבע העולמי, כולנו חלק מה”נשיונל גיאוגרפיק” הגדול. וזה אולי נכון עובדתית- אבל לא נכון חינוכית.
כי בשביל ליצור אהבה צריך ליצור שייכות וקרבה.
הנשר הצבר האזוב והחורבה הם כולם חלק מהסיפור שלי.
ויש היום תחושה, שאותן רשויות, איבדו את אהבת הארץ הפשוטה.
כשהייתי ילד החברה להגנת הטבע יצאה בפרסום שיווקי ענק עם הכותרת “צא לנוף, אך אל תקטוף!”. המבצע הצליח, ואכן כלניות רבות ניצלו מסכנת כליה. התפיסה הזו אמנם הגנה על הטבע אך גם הגנה עלינו מפני הטבע. היא חינכה לטבע-מוזיאון, שהוא חיצוני לנפש האדם. בריכות הנחלים בהן רחצנו כילדים גודרו ונאסר לרחוץ בהן. מצוקי הסלע שהיוו מפלט למצוקותינו רושתו לבל ניגע בם. הטבע הפך כולו מחוויה רב חושית של מגע, ריח, קולות וראייה, לגן לאומי מוזיאוני שכולו הסתכלות מרוחקת, כאדם המתבונן בגלויית נוף.
קחו למשל את שמורת הבניאס. היא באמת יפיפייה היום עם הגשר התלוי והכל, אבל פעם הבניאס היה עם ריח ומגע ומים קפואים וסרטנים ואבנים חלקות ומפל שכואב על הגב והיום הבניאס נראה כמו גלויה של עצמו: יפה, אך שייך אלי בערך כמו הגלויה של האלפים השוויצרים.
כשאני מטייל עם ילדי או עם המכינה, אני מעודד לגעת, לחוש ולהתקרב. ולכן אני אומר- צא לנוף, ואם זה לא מוגן אז תקטוף: תמולל את שיחי האזוב והכתלה עד שריחם יטריף את נחיריך, תהפוך אבנים (בזהירות!) כי מתחתם חבוי עולם מופלא של קטני ארץ שלא חלמת על קיומם, תשתה מגבי הסלעים הצלולים ותרווה מטעמם המשכר ותייחף בשדות השלף עד ידקרו רגליך. לאה גולדברג כתבה “ומותר בם לנגוע” ורק מתוך כך: “ומותר לאהוב”.
והיום המרחק בין אנשי הטבע לאנשי הארץ מחריף עוד יותר עם ההתנגדות המיידית של אנשי החברה להקמת התיישבויות חדשות בארץ ישראל, בנגב ובגליל, והמפעל הציוני של אהבת הארץ תקוע ביישובים רבים דווקא על ידי הגוף שהיה אמור לקרב את הדור הצעיר לארצו.
חברים רבים יש לי בחברה להגנת הטבע וברשות שמורות הטבע והם עושים עבודה מדהימה. חברי מהרשות והחברה- אתם נהדרים אחד אחד. אבל המחלוקת שלי איתכם היא לא על זה שאתם תופסים אותי ישן בחניון לא מסומן. ניחא, יהא הקנס תרומה למדינה. המחלוקת היא על שיוני תפיסתי:
במקום השם שמייצר מגננה “החברה להגנת הטבע” הייתי משנה ל”החברה לאהבת הארץ”. תחנכו לשמור על היעל הצבי והחרדון, ולצד זה תתמכו בצעירים עם ברק בעיניים שרוצים להקים יישוב חדש בנגב, ותסייעו להם לעשות זאת עם שמירה על הטבע- ומתוך חיבור למורשת. תאפשרו ואפילו תיזמו הליכה במקומות נשכחים. וכשתראו איש עם תיק גדול ופינגא’ן מפוחם בשביל לא מסומן בשמורת הטבע במדבר יהודה, תחבקו אותו ותגידו לו: אתה המודל של מי שהיינו רוצים לראות.
