להיות אבן בתרמיל

למה למרות שהתעסקתי בחינוך - אין לי בוגרים ובוגרות
אבן בתרמיל 79

 

אני למעלה מעשור בחינוך בלתי פורמלי ועדיין אין לי בוגרים שלי. כלומר, זכיתי ללמוד ולפעול עם הרבה צעירות וצעירים אבל אני לא רואה אותם כבוגרים- שלי.

 

אסביר. לפעמים יש למוסדות נטייה להסתכל על התלמידים שעברו אצלם- כבוגרים שלהם. כשהאמירה הסמויה היא שהם הגיעו לאן שהגיעו בזכות היותם בוגרים שלנו.

אבל יש פער גדול בין איך שהמחנכים רואים אותם- לאיך שהם רואים את עצמם. אם אשאל מחנך כלשהו, ‘מי זה מוישה זוכמיר’ הוא יגיד לי ‘הו כן, מוישלה הוא בוגר שלי!” אבל אם אלך למוישלה בן השלושים ואשאל אותו- ‘מוישלה, מי אתה?’ הוא לא יענה לי- אני בוגר המחנך הזה והזה. בעיני המחנך- כל מי שעבר דרכו הוא “בוגר שלו”, אבל התלמיד שעבר מאז עשרות מקומות, בשבילו אתה בסך הכל עוד תחנה במסע. לעתים תחנה חשובה מאוד ולפעמים לא, אבל אתה רק עוד תחנה. יש כאן פער.

 

אני למשל, איעלב אם מישהו יגדיר אותי כ-“בוגר בית הספר תמר”, או “בוגר מקור חיים” או “בוגר הפלס”ר”. לא כי אני לא אוהב את המקומות הללו. אוהב מאוד. אבל אני לא סך כל המוסדות שהייתי בהם. האדם הוא קודם כל תבנית נוף מולדתו ובוגר בית הוריו, ובוגר חבריו ובוגר מקום מגוריו. ובוודאי, גם בוגר מורותיו ומוריו ומחנכיו ומדריכיו והמקומות שלמד ופעל. אבל ממש לא רק. האדם הוא בוגר הפצעים שעבר, ובוגר המוזיקה שהוא שמע ובוגר הוואדיות בהם הוא נשזף והקוצים מהם הוא נדקר ובוגר האחים שלו לנשק והמסוק ההוא שנשרף מעל ראשו ובוגר האהבה שאמרה לו כן או לא ובוגר אנשים שפגש וספרים שקרא וילדים שגידל ותהומות שנפל וכישלונות שליקט.

 

אז בתור מי שלומד ופועל עם אנשים, מה אני מבקש להיות עבורם?

אני מבקש להיות אבן בתרמיל.

זה הכל.

מודע לארעיות שלי בחיים שלהם. בשום אופן לא רוצה להיות האחד והיחיד שמעצב את עולמם. אם אני נקודת המשען המרכזית שלהם- מבחינתי נכשלתי בחינוך. יש להם עוד המון אבנים יפות לאסוף בעולם. אף פעם לא אהבתי את המשפט “זו השנה הכי משמעותית שהייתה לכם”. הפוך גוטה. הלוואי והשנים הבאות יהיו משמעותיות פי אלף.

 

אני גם מודע לזה שעבור חלק מהם אני אבן עם נפח גדול ומשמעותי שירצו לשמור, עבור חלק מהם אני אבן קטנטנה אי שם בתחתית התרמיל, ועבור חלק מהם, הלוואי ומעט, אני אבן דוקרנית ומעצבנת שהם יזרקו מהתרמיל שלהם ברגע שרק יוכלו.

וכשאני פוגש אישה או איש שלמדו אצלנו, אני מסרב לראות בהם “בוגרים שלי”. אני לא לוקח להם את התיק ומיד בודק- עד כמה הייתי אבן גדולה ומשמעותית עבורם. להיפך, אני שואל אותם: אפשר לראות איזה עוד אבנים יפות אספתם בתרמיל? מה שלום התרמיל? האם הוא חזק ועדיין מצליח לסחוב?

 

אז מה, אסור להתגאות בבוגרים?

מותר, בטח מותר. תתגאו, תצבטו אותם בלחיים כמו הדוד המנג’ז (היי אני הדוד הזה), תזמינו אותם לקפה. תשאלו אותם מה אתכם. אבל תזכרו שמולכם לא עומד “בוגר” שלכם, שנקודת המשען שלו בחיים היא אתם. אלא אדם מלא וגדוש. בהחלט ייתכן וזכיתם להיות אבן משמעותית בדרך בה הוא בחר ללכת וזה משהו שאפשר להתגאות בו אם רוצים, אבל כדאי לזכור שמבחינתו, אתם עוד אבן בתרמיל.

 

ולזכור עוד משהו. עברו דרככם הרבה אנשים. בחלקם אתם מתפארים ומתגאים. אבל חשוב יותר היחס שלכם לאלו שהלכו בדרך אחרת ממה שרציתם, או שהלכו בדרך שרציתם עבורם והיא לא היה טובה להם. התמונות שלכם עם מי שלדעתכם הצליח, בהחלט משמחות, אבל יותר חשובות התמונות שלכם על קפה וערגליות עם אלו שקצת פחות הלך להם.

 

יעניין חברים וחברות?
שתפו בכיף ותנו קרדיט : ) עקבו גם בפייסבוק.

מה יש עוד בנושא?

קוצים במדבר

אהבה של קוצים

קוצי הארץ מלמדים אותנו סוד גדול על האהבה

חברים

איזה חבר יגרום לנו להתרחק?

חברים אמיתיים מתקשרים אליך דווקא כשהם צריכים אותך

אישה נפרדת

הפרידות הקטנות של החיים

אמא אמרה לך שאבנר מהמכולת נפטר ואפילו להלוויה לא הצלחת להגיע איזה נקניק אתה

שווים צפייה

נגן וידאו

שיטת השקשוקה

איך הכנת שקשוקה עזרה לי להבין את אתגרי החברה הישראלית

נגן וידאו

משבר שנות השבעים

למה מדינות ישראל הקודמות חרבו בשנות השבעים להקמתן ומה נעשה כדי שזה לא יקרה לנו?

נגן וידאו

הצמחים הכי מתוחכמים בארץ

למה חלק מצמחי המדבר מתפוצצים?

נגן וידאו

הנשק הכי קטלני בתנ"ך

ואיך הוא עזר לנצח במערב הפרוע של ישראל