חסד של קבלה

באמת שאני מכין קפה ממש גרוע אבל באופן פלאי נטע הרבה יותר אוהבת את הקפה שאני מכין לה מאשר זה שהיא מכינה לעצמה.

למה?

מאותה סיבה שכשנגרד לעצמנו בגב זה אף פעם לא יהיה נעים כמו שמישהו אחר מגרד לנו.

כיף לפעמים להתפנק. לקבל. להיות ראש קטן. לדעת שמישהו דואג לך. בעיקר אם הוא דואג לך מכל הלב.

בקפה התפל שאני מכין לנטע יש תבלין מיוחד שהיא לא יכולה לשים לעצמה. תבלין הנתינה. דאגתי לה.

עכשיו, לא תמיד קל להיות בצד המקבל. יש אנשים שזה ממש בלתי אפשרי עבורם. שנקודת החיות שלהם היא כמעט ורק דרך הנתינה. לי נגיד, קשה שמשרתים אותי. הרי תמיד בירכו אותי בברכה הפולנית משהו “שתמיד תהיה בצד הנותן ולא המקבל”

שבגדול זה טוב.

בגדול.

אבל:

נראה לי שאחד המסרים שפסח מהדהד הוא שכדי להיות בן חורין אמיתי אתה חייב ללמוד לקבל.

המנהג בליל הסדר הוא שכל אחד מוזג לשני יין. שכל אחד נוטל לשני ידיים. שתדע שבן חורין אמיתי הוא קצת נזקק. הרי בתור עבד רק דאגת לאחרים. עכשיו בתור בן חורין תלמד לקבל. לחזור טיפה לתקופת הינקות שבה רק דאגו לך. בוא, נה, הנה טחנתי לך מן טעים, פה גדול. לדעת גם איפה אתה חסר אונים.

בתקופה הזו יש כל כך הרבה מעשי חסד. ובאמת כמה זה כיף להיות בצד הנותן. זה באמת יותר קל. אבל גם הנותנים הגדולים חייבים מידי פעם לדעת לקבל. להגיע לנקודת חוסר היכולת שלהם. אותה נקודה שבה הם יוכלו להודות, אחי פה אתה יותר טוב. פנק אותי.

נראה לי שככה גם הנתינה יותר שלמה. מתוך הכרת נקודת החוסר שלך, הנתינה שלך היא ממקום פחות פטרוני ויותר ממקום של “פעם אני למעלה פעם אתה למעלה הכל טוב אחי”. כמו האריה והעכבר. האור של כל אחד יפציע מתישהוא.

היה לי בפדואל שכן אהוב מגיל אפס, איש גדול. עופר טהורי ז”ל.

ממנו למדתי את התורה הזו.

הוא קרא לזה “חסד של קבלה”. כמה יפה הוא כתב זאת:

“זכור לי מתקופת ילדותי אותו יהודי חביב ויקר, שהיה בימי שבת וחג עובר בין שורות המתפללים בבית הכנסת ומציע טבק להרחה בקופסת כסף קטנה. אותו יהודי היה מתמלא בנחת ובאושר על כל מתפלל שהיה מטריח את קצות אגודליו ונוטל קמצוץ של גרגירי טבק. זכורים לי אותם מעט מתפללים שהיו קדים בראשם ופוטרים את איש הטבק  היקר ב”לא תודה” מנומס. ואני השתדלתי לענות ב”כן תודה”  תוך שאני אוסף  בשתי אצבעות גרגירי טבק ספורים. הייתי  מריח אותם לשנייה ואחרי שהיהודי היקר היה ממשיך בדרכו, מיהרתי לנער את שאריות הטבק  מאצבעותי.

לטבול את קצות האצבעות בקופסת הטבק ולהריח בנוכחות  היהודי החביב , למרות שאני לא מחסידי הטבק המובהקים, לזה אני קורא “חסד של קבלה”.

כן, אני מאמין  שיש מושג כזה בעולם הערכים. לקבל דבר שהוא לא ממש נצרך, ממישהו שכל כך רוצה להעניק. זה בא לידי ביטוי כמעט בכל צעד בחיים. כשאמא מבקשת להעניק לבנה אהבה והבן מכיל את אהבתה. כשחבר מבקש לספר רעיון/הצעה לעמית והוא מוכן להקשיב ולהגיב גם אם הדברים אינם  “משהו משהו”. כשסבא  רוצה להעניק לנכדו מתנה שכבר אינה רלוונטית בעידן שלנו ובכל זאת הנכד לוקח ואומר תודה סבא. כל אלה הם מקרים שהמשותף ביניהם הוא “חסד של קבלה‎”.