הגיע הזמן לדבר על מגזר שלא מרבים לדבר על הבעיות שלו. אנחנו, המבולגנים חסרי התקנה.
להיות מבולגן זה לאבד דברים כל יום כל היום. אני לא מדבר על הדברים הרגילים. לאבד מפתחות רכב זה כזה שנות השמונים. מבולגני המילניום מאבדים דברים אקזוטיים יותר: אני מכין סנדוויץ’ בוקר לילד, לא מוצא אותו במשך שעה ובסוף מקבל טלפון מאשתי “למה לעזאזל יש סנדוויץ’ בארון השמפו בשירותים”? אלוהים יודע איך הוא הגיע לשם. בטוח לא קשור אלי. אקזוטי זה לשכוח את הסנדלים שלך בתחנת דלק ואחרי זה ללכת לכל הפגישות יחף. כל עט שאני כותב בו הוא מבחינתי חד פעמי. לפעמים אני מאבד אותו תוך כדי כתיבת משפט. ספרים אני לעולם לא משאיל לאחרים, אנשים לעולם לא מחזירים ספרים. כל הספרים שיש לי בספרייה הם ספרים שהשאלתי מאנשים אחרים.
היציאה מהבית תמיד אותו סיפור. ביי מותק אני זז! יוצא מהבית ואשתי סופרת בלב עד עשר, היא יודעת- עוד רגע אני חוזר. חוזר לקחת המפתח. ביי מותק! שוב סופרת בלב. חוזר לקחת את התיק. אחרי ארבע הלוך-חזורים כאלה אני מצליח לרוב לצאת. כמובן בסוף מאחר לפגישה. אם הגעתי בזמן לפגישה שנקבעה ב 9:00 הרי זה רק מפני שחשבתי שהיא מתחילה ב8:00. כן, גם שכחה כרונית היא מנת חלקנו. הולך למחסן להביא משהו, מגיע למחסן ואין לי מושג מה רציתי. אז כדי לא לשכוח רושם משימות על פתק. מאבד את הפתק. אז רושם על היד תזכורות בשמות קוד. שוכח מה הקודים אומרים. את הילדים לא שוכח אף פעם. רק את השמות שלהם. בדרך כלל בניסיון השלישי אני קולע לשם האמיתי שלהם. ירושה מהסבתא.
איך אנחנו מתמודדים עם זה? טוב ששאלתם. לא מתמודדים. התייאשנו. למדנו לחיות עם המוגבלות. אבל בכל זאת פיתחנו כמה שיטות לצמצום הנזקים:
השיטה הכי חשובה- הפרד ומשול. תמיד לפזר סיכונים. נגיד אני, בחיים לא יהיה לי ארנק. מסוכן מידי. סבירות של מאה אחוז אובדן לכל הדברים החשובים בבת אחת. אז מחביא את תעודת הזהות בתא כפפות, את האשראי בכיס המכנס (ככה האשראי עובר כביסה אחת לשבוע בערך), הרישיון בארון נעליים, מזומן מתחת לבלטות. והיה אם יוכה המחנה האחד- ונשאר השני לפליטה. מפתחות לרכב אני אף פעם לא לוקח איתי. מחביא אותם ליד הרכב. ערכתי חישוב סטטיסטי מדוקדק שבעוד הסיכוי שאאבד את המפתח עומד על 47%, הסיכוי שגנב הרכב יחשוב שיש אידיוט שמחביא את המפתח ליד הרכב עומד על 0.03%. אז משתלם להחביא.
אבל מה שבאמת מציל אותנו זו אחוות המבולגנים הבינלאומית. אנחנו המבולגנים, מתקשרים אחד עם השני בתדר טלפתי תת מודע ודואגים להשאיר איש לרעהו בדיוק מה שצריך- איפה שצריך. אני מאבד שלושה עטים ביום, אבל מוצא ארבעה. מגיע לטבול במעיין בלי מגבת- והנה על העץ מחכה לי מגבת שמבולגן אחר שכח, במקלחות במילואים תמיד יחכה לי שמפו יוקרתי על המדף. אתם המסודרים לעולם לא תבינו. זו תחושת אחדות נפלאה עם היקום- כאילו כל העולם מזומן בשבילי. הנה למשל במילואים האחרונים שכחתי כהרגלי להביא מברשת שיניים ומשחה. אני חותם על ציוד באפסנאות, מגיע לאוהל והנה בתא של האפוד אני מוצא מברשת שיניים ומשחה עטופים בשקית. בחיי. טלפתיה קוסמית, כבר אמרנו.
בטירונות ניסיתי להסביר את משנתי הפילוסופית לחברי לאוהל. “שלי שלכם- שלכם שלי”, הרציתי בלהט. כן, אמר דורון, הבעיה שחסר צד במשוואה, לך אין שום דבר. נו שויין.
מחקרים טוענים שאנחנו המבולגנים מתעקשים גם לראות ככה את העולם. קשה לנו לסדר אותו במגירות ואנחנו מעדיפים לראות אותו בצורה פחות סכמתית ויותר כמו שולחן העבודה שלנו: ספרי פילוסופיה ליד חצי מנת פלאפל מאתמול, גמרא מסכת יומא לצד חמישה ברגים מהמדף שהבטחנו לתקן כבר לפני חודש. לא הכי מסודר אבל בהחלט נחמד ופותח את הראש.
בכל מקרה, רק רציתי להעלות את הקשיים של מגזר המבולגנים בכדי שתגלו אליו קצת יותר הבנה. ואם עוד לא הבנתם מוזמנים לקבוע איתי פגישת הסבר ואני בטוח אגיע אליה יום אחר כך.
