מלחמת יום הכיפורים היא הניצחון הגדול ביותר בכל מלחמות ישראל. מעטים מול רבים בלתי נתפס. חייבים להכיר את הנתונים:
בחזית המצרית:
המצרים העמידו מולנו 100,000 חיילים בארמיה השנייה והשלישית, 1200 טנקים ו 2000 קני ארטילריה.
לנו היו כנגדם 450 חיילים, 290 טנקים ו 40 קני תותחים.
בחזית הסורית:
הסורים העמידו מולנו שלוש דיבזיות עם עשרות אלפי חיילים, 700 טנקים וכ 1000 קני ארטילריה.
לנו היו כנגדם 600 לוחמי חי”ר, 177 טנקים ו 44 קני ארטילריה.
חיל האוויר שלנו לא היה ערוך מספיק לטילי הנ.מ החדישים של צבאות ערב.
לא צריך להיות מצביא דגול בכדי להבין שבמצב כזה, מספיקה יממה כדי לכתוש עד דק את כוח המגן הישראלי ומשם לשעוט אל פנים הארץ כשאין מה שיעצור את הכוח העצום הזה.
בפועל לא הצליחו המצרים להתקדם יותר מכמה קילומטרים בסיני והסורים לא הגיעו לקצה רמת הגולן.
על אף המחדלים העצומים ערב המלחמה, תוך שבועיים וחצי הגיעה ישראל למהפך אדיר ושליטה בשטחים חדשים עמוק במצרים וסוריה. המחיר היה כבד. הניצחון היה בלתי נתפס.
סיפור שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב הוא כמעט מיסטי. טנקים בודדים שלנו שעומדים מול מאות טנקי אויב ופשוט מצליחים לעצור אותם. אחד נגד מאה. כך עם כוח צביקה בדרום הרמה, טנק אחד שנדמה לסורים כחטיבה שלמה ועם אביגדור קהלני ויוס אלדר בצפון הרמה, כשהטנקים הבודדים שלהם שועטים לעמק הבכא ועוצרים חטיבת טנקים סורית.
נתקיימה בנו הברכה המקראית “ואת הצרעה אשלח לפניכם”. פחד בלתי מוסבר שיסמא את עיני האויבים שלנו מלראות את המציאות נכוחה.
המון לקחים למדנו מהמלחמה. המרכזי שאני לוקח הוא עוצמת החייל הפשוט. הם הכריעו קרבות. בראיון של חייל ישראלי לאחר קרב עמק הבכא החייל המפוייח מחפש בנרות טנק שיחזיר אותו למערכה. המראיין שואל אותו אם אין לו חשש לחזור. החייל לא מבין את השאלה ועונה בפרצוף מבוייש: “מה זה, מחכים לנו צריכים אותנו. אני יודע מה זאת ההרגשה לעמוד לבד”.
בלי פאתוס. פשוט כי צריך אותי. כי החבר מחכה לי.
לא הטנקים ניצחו את המלחמה. אלא אנשים שמרגישים שייכים לכאן: לחברים, לעם, לארץ הזאת.
המפתח הכי חשוב לניצחון: להרגיש שייכים בכל לבבנו.
זו המשימה שלנו.
