היה מתח בין נביא האש לנביא המים. בין אליהו לאלישע. מתח בין שתי תפיסות.
אליהו הוא נביא האש. רוב הניסים שעשה קשורים לאש:
אש שיורדת מהשמיים ושורפת את הזבח והמים במעמד הכרמל. אש שיורדת מהשמיים ושורפת את שתי המשלחות של אחזיהו. ציווי על שלוש שנים של שמש אש לוהטת ללא גשם. וכמובן- אליהו עולה ברכב אש השמיימה.
אלישע הוא התלמיד של אליהו הנביא וממשיכו, אבל רבים מניסיו קשורים דווקא למים:
המתקת המעיין המר של יריחו. הבאת שיטפון המים הגדול שמרווה את הלוחמים הישראלים בארץ אדום. ריפוי צרעת נעמן במי הירדן. הצפת הגרזן המושאל במימי הירדן.
אליהו מהרי הגלעד הגבוהים הוא נביא האש. אש קנאית ואוכלת. האש יכולה להשפיע ברגע אחד אור עצום ובהיר וחזק. היא מתפשטת מהר ויוצרת שינויים דרסטיים בדקות ספורות. זה סוד כוחה. אבל זה גם אסונה- היא יכולה גם לשרוף ולעשות נזקים אדירים באותה מהירות בה האירה וחיממה.
המים פועלים לאט: אבנים שחקו מים. המים מעצבים את הנוף במשך שנים ארוכות. עינך לא תבחין, אבל טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה במשך שנים- והנה הנוף מתעצב ומשתנה לאט לאט, בצורה עגולה, מלוטשת.
בספר מלכים א פרק י”ט, שהוא אחד מהפרקים היפים בתנ”ך כולו, נפגוש את המתח הזה בעוצמה רבה.
העם סוטה מהדרך ועובד עבודה זרה במקביל לעבודת אלוהי ישראל. לראשונה- זו גם עבודה זרה ממוסדת; אחאב בונה בית מקדש לבעל בעיר שומרון. ולאליהו המבועת מהמצב אין זמן לתהליך שינוי עמוק. אחרי שלוש שנים שבהם הוא מנותק מהעם, הוא מופיע בפתאומיות ומבקש לקרוא לכל עם ישראל להר הכרמל למעמד בו הוא יראה לכולם את דרך הישר.
לאליהו אין זמן לתהליכים- הוא רוצה רגע אחד מהיר שבו הכל יוכרע וכולם יבינו את האמת הבהירה.
במעמד הר הכרמל- נראה שאליהו מצליח בכך. אליהו בונה מזבח, מקריב עליו זבח ושופך עליו שניים עשר כדי מים. ואז; אש גדולה יורדת מהשמיים, אוכלת את הזבח ומייבשת את המים. אל מול הנס הגלוי והחד פעמי, ההצלחה חדה ומהירה:
וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה’ הוּא הָאֱלֹהִים ה’ הוּא הָאֱלֹהִים!
לכאורה שיטת האש של אליהו הצליחה מעל המצופה.
אבל אז אליהו עובר שיעור בלתי רגיל.
מיד לאחר מעמד הר הכרמל, מגלה אליהו שהשינוי המהיר לא הוליד שינוי עמוק. איזבל עדיין מבקשת את ראשו ואין מרד מתוך העם ואין אפילו אחד שיסייע לנביא הבודד. אליהו בורח למדבר- ומבקש למות. אני כזה כישלון! לא טוב אנוכי מאבותי. נכשלתי בתפקידי, אומר אליהו. אם אפילו אחרי מעמד כזה העם לא חוזר למוטב מה עוד אפשר לעשות?
ואז אלוהים לוקח את אליהו לשיעור חזותי מרהיב- בהר חורב- הר סיני.
אחרי ארבעים ימי הליכה מגיע אליהו להר סיני, ושם, בתוך מערה אליהו עומד מול מחזה עוצמתי:
וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה לֹא בָרוּחַ יְהוָה
וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה.
וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה
וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.
אליהו רואה רוח עוצמתית שמפרקת הרים וסלעים, ואלוהים אומר לו: לא זו הדרך.
אליהו רואה רעידת אדמה שמשנה סדרי עולם בבת אחת, ואלוהים אומר לו: לא זו הדרך.
אליהו רואה אש מאירה ושורפת, ואלוהים אומר לו: זו לא הדרך.
ואחרי כל אלה- אלוהים נמצא בקול דממה דקה.
במסרים איטיים שמחלחלים בשקט בשקט. במים ששוחקים אבנים לאט לאט.
אין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עצמתה, אלא מכוח התמדתה.
ואליהו לא סתם נלקח להר סיני כדי ללמוד את השיעור הזה. הרי בהר סיני עצמו כבר ניסו פעם את דרכו של אליהו- והיא נכשלה. מעמד הר סיני של האש והרעש והרוח הגדולה- היה אירוע מרשים חד פעמי- אבל הוא לא עשה שינוי עמוק מספיק. ארבעים יום אחריו העם כבר חוטא בחטא העגל. מעמד רב רושם גדול ומאיר ככל שיהיה לא מספיק כדי להכניס את הדברים עמוק פנימה.
האם אליהו קיבל את המסר של השיעור העוצמתי הזה?
לא.
אליהו מתעקש מילה במילה על המסר שאותו אמר לפני המעמד: אני נביא בודד מול עם חוטא.
אם כך, אומר לו אלוהים- לא תוכל להמשיך לחנך את העם. דרוש מישהו שמוכן לעשות עבודת עומק.
זה הרגע שבו אליהו למעשה מפוטר.
הוא מקבל ציווי:
וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ.
אלישע הוא האיש מן הבקעה. ממחולה. תבנית נוף מולדתו הוא מישור שטוח שבליבו זורם נהר הירדן עם מימיו המתוקים, שונה מאוד מהמקום בו צמח אליהו- הרי הגלעד המשוננים.
כבר במפגש הראשון אנחנו רואים עד כמה שונים השניים:
אליהו הוא איש נודד – בעוד אלישע חורש בבקר, מחובר לאדמה ולארציות.
אליהו בכל מהלכיו מבקש אוכל מאחרים (האשה הצרפתית, העורבים, המלאך) ואלישע כבר במפגש הראשון נותן אוכל לכל אנשי עירו (וכך גם בכל ניסי ההמשך- אלישע נותן אוכל לעם).
אליהו עם שיער ארוך ופרוע- ואילו אלישע קרח.
והכי מעניין- אליהו מופיע ברגע ונעלם ברגע- איננו יודעים דבר על משפחתו, ואילו אלישע מבקש מיד במפגש הראשון:
וַיֹּאמֶר אֶשְּׁקָה-נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ
כלומר: לפני שאני הולך אתך אני חייב לתת נשיקה לאבא ואמא…
הנביא המנשק. גם בעתיד אלישע יחייה נפשות בנשיקה.
חשוב לומר:
אליהו נביא האש הצליח ברבות מהשליחויות שלו. האש שלו הייתה נצרכת והצליחה לנער את העם. בימיו המצב המדיני היה מהטובים שידע עם ישראל. אבל לאחר האש- היה צריך את נביא המים, אלישע, שמחובר לעם ואוכל איתם ועוזר להם בדברים גדולים כמו הצלת העם מהארמים לצד סיוע פרטני בזוטות הכי קטנות כמו למצוא גרזן שנאבד.
מתי נביאי האש מועילים ומתי הם רושפים זו שאלה כבדת משקל. אבל כמעט תמיד, לאחר תקופתם, צריך אנשים שיעשו מהלכים ארוכי טווח, בשקט בשקט- בקול הדממה הדקה.
