ההומור של לוי אשכול הציל אותנו

האם יכול להיות שדווקא בזכות הומור עצמי לא היה לנו מחדל “יום כיפור” כבר במלחמת ששת הימים?

האם הומור יהודי טוב הוא זה שיימנע עכשיו את מלחמת יום הכיפורים השנייה?

נתחיל בגיבור הנשכח של מלחמת ששת הימים- ראש הממשלה לוי אשכול. כיום כבר לא זוכרים אבל גם לפני מלחמת ששת הימים הייתה בצבא אווירת “סמוך” ותחושה ש”הערבים לא יעזו”. ודווקא לוי אשכול, הלא לוחמני, מלא ההומור, היה זה שבזכותו הצבא היה ערוך למלחמה.

בכינוס של הפיקוד הכללי בפברואר 1967 נמסרה הערכה שבשנה הקרובה לא תהיה מלחמה ושיש להקדיש את מירב המאמצים לאימון היחידות. קם אשכול ואמר: “מניין לכם שלא תהיה מלחמה”? ענו לו הקצינים הבכירים: “לפתוח במלחמה נגדנו יהיה צעד בלתי שפוי מצידם”. היקשה אשכול: “ואם איזה מנהיג ערבי ישתגע ויפתח במלחמה? האם גם נאצר יודע שהוא לא אמור לפתוח במלחמה? אבקש להתכונן למקרה שנאצר אכן ישתגע ולדאוג למלאי במחסנים ולרכוש כל מה שנחוץ למלחמה”. בהזדמנות אחרת, תידרך את אלופי צה”ל להרבות בחלקי חילוף לנשק הכבד ולטנקים כי “אין תועלת בפרות ברפת אם אין להן מספוא”. בסוף המלחמה האלופים קצרו ביהירות את התהילה וזרקו את אשכול הצידה תוך כדי התעלמות מהראייה המפוכחת שלו שהכינה את הצבא ליום קרב, והתעלמו מכך שהוא זה שאיפשר להקדים מכת מנע כבדה לאויב, מכת מנע שהביאה את הניצחון במלחמה. שש שנים אחר כך, בעיצומו של יום הכיפורים, דווקא שר הביטחון משה דיין הוא זה שמנע מהרמטכ”ל דדו לצאת להתקפת מנע נגד האוייב גם כשברור הייתה שתפרוץ מלחמה.

את הראייה המפוכחת של אשכול אפשר לזקוף לחוש ההומור המפורסם שלו. אדם שיש לו מידה של הומור עצמי, לא לוקה בשיכרון הכוח. מבין את המגבלות. מאפשר לאחרים. ביידיש כבדה- שפת ההומור היהודי, היה אשכול מתבדח עם כולם, וגם לא מעט על עצמו- והיה מצליח למוסס מריבות ולהראות לאחרים בחן רב את החסרונות שלהם. מה שבן גוריון השיג בדרך של חרון אף רושף היה משיג אשכול בהומור ופשרה נינוחה. אשכול היה אומר על עצמו: אני מתפשר ומתפשר ומתפשר עד שבסוף אני משיג את מה שאני רוצה. (בן גוריון היה ידוע בכך שהוא נטול חוש הומור ולא מבין בדיחות. אחרי אחת ממערכות הבחירות לכנסת שבהן הובסה מפלגת חרות, הסתובב לו סיפור שמנחם בגין חזר הביתה וראה את אשתו אורזת את המזוודות. שאל אותה בגין לפשר מעשיה והיא אמרה: “אני נוסעת לשדה בוקר!”. מדוע? שאל בגין המופתע. מפני שהבטחת לי שהלילה אחרי הבחירות אשן ליד ראש הממשלה…”

סופר, שעל הבדיחה הזאת הגיב בן גוריון ברצינות תהומית: “איני מאמין, אשתו של בגין היא אישה הגונה..).

בתוך כל הרצינות התהומית בה רבים המחנות שלנו אחד עם השני, בתוך כל מלחמות הבוץ האלה חסר לי בעיקר הומור טוב. לא הומור ירוד שיורד על האחר ורומס אותו, לא הומור ארסי וגס ומתלהם. זה בכלל לא נקרא הומור. זה נקרא ליצנות. אלא הומור יהודי שיודע שהמצב דרעק מן פאקקטה ובכל זאת יודע לצחוק. הומור עצמי שיודע שלמרות שיש לי דעה מוצקה אני מכיר במגבלות שלי ויודע לצחוק עליהן. אנשים עם הומור הם אנשים מאוד רציניים. הם יודעים להבין בדקויות שנושאי הנאומים מלאי החרון לא מצליחים תמיד להגיע אליהן. הם כאלה שמבינים שאידיאולוגיה רושפת היא לפעמים סתם בגד שמחמם יותר מידי וצריך להוריד אותו. הם כאלה שבסוף ההפגנה ידעו גם ללכת רגע הצידה, לפתוח פק”ל קפה ולשבת לאיזו שיחה חביבה עם הצד השני.

בואו אלינו אנשי ההומור ותמנעו את מלחמת יום הכיפורים השנייה.