בינינו הרי מתי עוד נשאר זמן לתחביבים כמו לזייף בגיטרה אם לא כשאתה משגיח על הג’ינג’ית הקטנה באמבטיה. זה הזמן היחיד ביום שהיא לא שופכת עציצים או מנסה לקפוץ מעגלה נוסעת כדי למשוך לחתולים בזנב. כולם מרוויחים מהעסקה: אני מנגן להנאתי בעודי ישוב על שרפרף פלסטיק רטוב והילדה לומדת את הרפרטואר העשיר של להיטי הניינטיז מהחוברת של אבי ברק “שירים וגיטרה חלק ה”.
הבעיה מתחילה כשאחד הצדדים, זאת בת השנה וחצי לצורך העניין, מפרה את הצד שלה בעסקה. במקום להקשיב בעיניים נוצצות לאביה המחונן שמפליא בנגינת הלהיטים של שרון חזיז, בכל פעם שאני מתחיל שיר הילדה צועקת-
“אדונננננננ שוקוווווו”.
כלומר השיר היחיד שמעניין אותה כרגע זה אדון שוקו. שוקו שוקו שוקו.
אני זורם עם הבחירה הלא אקסלוסיבית של הילדה ומנגן לה בהתלהבות את אדון שוקו. הילדה שמחה, מפסיקה לצעוק, וממשיכה בעיסוקה המרכזי של לרוקן את כל תכולת השמפואים לאמבטיה (אנחנו קונים שמונה בשבוע). אני מצידי מתמלא אושר עילאי שכן מה נעלה יותר מאב המשמח ומגשים את משאלות בתו.
אמממ.
אני אגיד לכם מה יותר נעלה: אבא שרוצה את הרבע שעה השבועית שלו לנגן בגיטרה שירים אחרים שהם לא אדון שוקו המעצבן הזה.
לאחר מחרוזת ארוכה של אדון שוקו, אני מנסה בעדינות להעביר לשיר אחר ועובר בווירטואוזיות ליזהר אשדות – “המבט שלך הוא אש קרה, אישה זרה, איך שאת מתבוננת דרכי…”. אולם הילדה הערנית לא נופלת בפח ומקץ עשרים שניות צעקה מפלחת את חדר האמבטיה-
“אדוננננננננננננ שוקווווווווווווו!”.
האקוסטיקה בחדר האמבטיה הקטן והמצופה קרמיקה שלנו היא כמו בחדר אמבטיה קטן ומצופה קרמיקה והצלצולים באוזניים מלווים אותי בעודי כותב שורות אלה.
אין ברירה. חוזר לאדון שוקו. אללי איזה שיר מעצבן. מה הקטע של הדפוקים האלה? אין להם עבודה? כל היום מחפשים אדוני שוקו אחרים עד אינסוף…
אוי א ברוך,
עד אינסוף.
אם אני לא עושה משהו אני פשוט אהיה בלופ אינסופי של אדוני שוקו שמחפשים את חברים שלהם לנצח. לנצח. שוקו שוק שוקו….
לפתע עולה במוחי ניסוי מעניין. מה אם הג’ינג’ית הקטנה, שעוד לא עמדתי על טיב יכולותיה המוזיקליות, לא מתעניינת במנגינה עצמה אלא רק רוצה לשמוע את צמד המילים “אדון שוקו” שכנראה מרגיעות אותה באיזו דרך מיסטית שידועה רק לאריק אינשטיין המנוח?
אני מחליט לערוך ניסוי. כשאני מסיים את “גלין גלין גלין בפעמון- שוקו שוקו שוקו…” אני ממשיך בנונשלנטיות לעמוד 54 בספר ישר אל שירו של יגאל בשן- “יש לי אדון שוקו בלב, והוא עושה בי מנגינות, של סתיו ושל אביב חולף, של אלף אהבות קטנות…” המנגינה היא של השיר המקורי אבל כל משפט וחצי אני מקפיד להכניס את אדון שוקו לסיפור.
הג’ינג’ית עוצרת, מסתכלת עלי, ממצמצת.
אפשר לחתוך את המתח בסכין.
כל עתידי כזמר אמבטיות מונח פה על כף המאזניים.
היא מאזינה ברוב קשב, וכשהיא שמה לב שאחת לעשר שניות מופיע אדון שוקו היקר- היא פשוט חוזרת לעיסוקיה וממשיכה לרוקן את השמפואים וחשבון הבנק שלנו.
נס! נס פך השוקו!
אני מרגיש שחזרה אלי שמחת החיים וממשיך לנגן ולשיר בגרון ניחר את מיטב להיטי שנות התשעים. אני שר בהתלהבות את שירו הנפלא של דני סנדרסון “הו אדון שוקו, אל תהיה כל כך תמים, בעולם ילד, אין מקום לסתם חולמים..” אני מתרגש משירו המרטיט של בועז שרעבי “לתת, את אדון שוקו והלב, לתת כשאתה אוהב”, ושר יחד עם אביב גפן את שיר המחאה של הדור האבוד “לכבוד מיליארד אדון שוקואים, שאת דרכם עוד מחפשים, אם לא מצאתם זה אולי סימן שאין! לכבוד מיליארד אדון שוקואים”.
הג’ינג’ית הקטנה מרוצה מהסיפור ולמעשה גם אני הולך ומחבב יותר ויותר את אדון שוקו הזה. בהתחלה הוא היה נדמה לי כדמות פלקטית וחייכנית שרק עסוקה בחיפוש הנאות וחברים, ואילו כרגע אדון שוקו מתגלה כדמות עגולה שמביעה מחאה, בעלת לב אוהב ודוק של מלנכוליה שזורה על פרצופה המיוסר.
כשהג’ינג’ית סיימה את כל השמפואים הבנתי שההופעה המוצלחת שלי הסתיימה.
ציחצחתי נעלי,
סרקתי שערי,
והלכתי עם מקל ומגבעת
לחפש תחביב אחר.
