תיאוריית התיק הכבד

מה שהכי מעצבן אותנו. מה שנראה לנו שמעכב אותנו. מה שנראה לנו שחוסם אותנו מלהתקדם, זה לפעמים בדיוק הדבר שמציל אותנו.

קראתי לזה פעם “תיאוריית התיק הכבד” כששמתי לב בטיולים עם מכיניסטים לדבר די מוזר. כשהיינו הולכים בטיולים מפרכים של כמה ימים עם תיק כבד על הגב- היה קצב הליכה מצוין. אבל דווקא בטיולים קלילים יותר שבהם היה תיק גב קטן- הקצב היה איטי כמו בשבת בצהריים אחרי החמין.

עקרון ההכבדה: ככל שהכבדנו על עצמנו יותר- כך הדרבון ללכת מהר יותר גדל. המשקל הלוחץ הפך ליתרון ממריץ.

בסדרה ‘שעת נעילה’ שעוסקת במלחמת יום הכיפורים, יואב המפקד הגבר גבר “נתקע” עם אבינועם הלא חיילי בעליל. לכאורה הדאגה לאבינועם רק מעכבת אותו. בפועל זה שהוא צריך לקחת אחריות על מישהו אחר- זה מה שעוזר לו לשרוד. אותו דבר עם אבינועם עצמו. מה הוא צריך עכשיו לדאוג לצנובר הקיפוד באמצע המלחמה? אבל דווקא זה שהוא מעמיס על עצמו דאגה למשהו אחר גורם לו להרחיב את המבט החוצה מתוך ההשתבללות העצמית- ומסייע לו להתגבר על קשיים.

ואני כמה פעמים אמרתי לעצמי- הדוחק הזה של הפרנסה כל כך תוקע אותי. אם רק לא היה לי מינוס בבנק. אם רק היה לי שפע כלכלי- השמיים היו הגבול. אבל לעתים אני מבין שההיפך הוא הנכון. דווקא החוסר הוא המניע הכי גדול. דווקא בתקופות של שפע היצירתיות שלי פוחתת.

אלי ויזל מתאר בספרו ‘הלילה’ על ההישרדות שלו במחנות בזמן השואה. הוא מתאר בכנות מצמררת את התסכול מזה שאבא שלו בא איתו ונותר בחיים. במקום לשמוח שאביו איתו- הוא רואה בו כנטל. הוא הרי צעיר בן 15 שיכול להסתדר, ועכשיו הוא צריך לדאוג לאביו בן החמישים:
“הלוואי שלא אמצא אותו! אילו יכולתי להיפטר מן המשא המת הזה, כדי שאוכל להילחם בכל כוחי למען חיי שלי, לדאוג רק לעצמי… מיד חשתי חרפה, חרפה על חיי, על עצמי”.

אבא שלו מת שלושה חודשים לפני שחרור המחנה. רק בסוף מבין אלי ויזל שדווקא הצורך שלו לדאוג לאביו- הוא זה שעזר לו לשרוד את אימת השואה.

ספר שלם שעוסק בין השאר בתובנה הזו הוא הספר “חיי פאי”. נער קטן צריך לשרוד מאות ימים על סירה קטנה בלב ים יחד עם טיגריס בנגאלי אימתני. גם להיזהר לא להיטרף ממנו וגם לדאוג לו לאוכל. אם היו שואלים אותנו מה עדיף, מיד היינו אומרים שהרבה יותר קל לשרוד בלב ים בלי לפחד מטיגריס אימתני שחי איתך באותה סירה. אבל הנער ‘פאי’ מבין בסוף המסע- שהוא לא היה שורד ללא הטיגריס. הטיגריס נתן לו סיבה לקום בבוקר. גם אם הסיבה הייתה פחד וקושי והצורך להאכיל עוד מישהו. הקושי הזה, הטיגריס הזה הוא מה שהציל אותו.

לא תמיד פשוט לראות את זה. לא תמיד זה נכון. אבל התיקים האלה שנופלים עלינו בלי שבכלל ביקשנו- לפעמים הם אלה שמצילים אותנו מהתהום של עצמנו.