אני מאוד אוהב לשחרר אסירים מהכלא.
למעשה כל אחד יכול לעשות את זה די בקלות. לשחרר את אסירי התודה.
אסיר תודה. איזה ביטוי קולע.
כשמישהו מקבל ממני מתנה גדולה מידי, לא פרופורציואנלית, הוא מרגיש אחר כך כל כך חייב לי שזה כמו כלא. שזה יכול להטריף את מנוחתו. זה לא חיים זה. לכן ‘שונא מתנות יחיה’.
לאפריים קישון יש קטע מופתי שהוא מתאר בו איך מזוגלוביש ‘הציל’ אותו כשהביא לו אסימון לטלפון (לקוראינו בני 35 ומטה: אסימון שימש כמטבע שמאפשר להתקשר מטלפון ציבורי). מזוגלוביש סירב באצילות לקבל בחזרה את האסימון, ומאותו רגע קישון האומלל עשה הכל כדי להחזיר לו טובה. פרחים, מסעדות, ובסוף קנה לו מכונית בעבור האסימון. אסיר תודה קלאסי.
אצל פושעים זו שיטה ידועה. הם עושים לך מלא ‘טובות’ ואחר כך אתה חייב להם באבי אמך ודיר באלק אם לא תהיה נתין שלהם.
עכשיו זה לא תמיד שאנחנו עושים בכוונה. לפעמים גם משהו שעשינו בשמחה ולב שלם ונקי עדיין גורם לאחר להרגיש חייב לנו.
אז איך נשחרר אותו מהכלא?
להגיד רק: ‘שטויות זה שום דבר’ כשאנחנו מעניקים משהו, זה לא באמת עוזר.
אז כשנעניק למישהו משהו איך נשחרר את אסיר התודה שיצרנו?
הדרך הטובה ביותר היא לגרום לו להחזיר לנו. גם אם איננו רוצים. גם אם איננו צריכים.
לפני כמה שנים עשינו טובה גדולה לזוג צעיר. משהו שמבחינתנו הוא שום דבר. אבל בעיני הזוג הצעיר זה היה משהו יוצא מגדר הרגיל. ביום שישי הם התקשרו בהתרגשות מחנות פרחים לשאול מה הפרחים האהובים עלינו. באינסטינקט מיד רציתי לעצור ולהגיד להם: לא לא לא אל תקנו חבל על הכסף שלכם. אבל אז עצרתי את עצמי. הבנתי שלא אני זה שצריך את הפרחים, אלא הם. זה כרטיס היציאה שלהם מכלא התודה. עניתי להם שציפורן זה האהוב על נטע, קיבלנו את הפרחים, והם יצאו לחופשי.
עופר טהורי ז”ל קרא לזה: חסד של קבלה. להיות מוכנים לקבל, בלי פולניות יתר, זה לפעמים החסד הכי גדול.
שחרור נעים.
