אם המסכן לא יעזור קצת לעצמו גם אנחנו לא נוכל לעזור לו.
בטירונות היו מלמדים אותנו להרים פצועים ששוכבים על האדמה. קצת טכניקה והרבה כוח. את אחד החברה, איש צנום למדי, כמעט אף אחד לא הצליח להרים. הסתבר שבכל פעם שבאו להרים אותו הוא הקשיח את הגוף שלו כמו מת אמיתי. וואלה בחייאת דינק, כל פצוע אחר שבאנו להרים עשה איזה סיבובון, איזו התאמה קלה שתעזור להרים. אבל הוא לא. לקח את זה לקצה. ואחרי חודשיים הוא היה הראשון שעף מהצוות.
כי גם כשאתה פצוע: מצפים שתעזור אפילו טיפטיפה.
נזכרתי בסיפור הזה השבת כשקראתי מדרש בלתי רגיל. באחת הקללות שבפרשת כי תבוא מוזכר עיוור שהולך בחושך. רבי יוסי שואל; למה לציין שהעיוור הולך בחושך, הרי גם באור הוא לא רואה?
עד שמעשה שהיה פתר לרבי יוסי את השאלה.
מכיוון שכל מילה במדרש הזה היא פנינה, מביא את הדברים כלשונם, מתוך מסכת מגילה:
“אָמַר רַ’ יוֹסֵי: כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל מִקְרָא זֶה:
“וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁש הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה” (דברים כח)
וְכִי מָה אִכְפַּת לוֹ לְעִוֵּר בֵּין אֲפֵלָה לְאוֹרָה?
עַד שֶׁבָּא מַעֲשֶׂה לְיָדִי:
פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה
וְרָאִיתִי סוֹמֵא (עיוור) שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וַאֲבוּקָה בְּיָדוֹ.
אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, אֲבוּקָה זוֹ לָמָּה לְךָ?
אָמַר לִי: כָּל זְמַן שֶׁאֲבוּקָה בְּיָדִי בְּנֵי אָדָם רוֹאִין אוֹתִי
וּמַצִּילִין אוֹתִי מִן הַפְּחָתִין וּמִן הַקּוֹצִין וּמִן הַבַּרְקָנִין”.
רבי יוסי רואה עיוור שהולך בלילה עם לפיד. כששאל אותו למה הוא צריך לפיד אם הוא עיוור, ענה העיוור: האבוקה היא עבור האחרים. כדי שיראו אותי. כדי שידעו להזהיר אותי מהבורות והקוצים.
נפלא.
העיוור רוצה עזרה? יש לו אחריות מינימלית לעזור לעצמו, להאיר את עצמו.
זה מתקשר לתפיסה היהודית שגם העני שבעניים, זה שאין לו כלום, גם הוא חייב לתת צדקה למישהו אחר. עכשיו, זה לא שבאמת צריך את הכמה פרוטות שלו, אלא לדעתי זה בכדי להוציא אותו מתחושת המסכנות. הנתינה לאחר תראה לעני שהוא עדיין שווה משהו בעולם. שיש לו למי לתת. רק ככה יש סיכוי להוציא אותו מהמסכנות.
זה לא פוטר אותנו מלחפש ולסייע אפילו לאלה שלא מוצאים בעצמם את הכוחות,
אבל תוך כדי כדאי להזכיר להם:
גם אתם צריכים להדליק את הלפיד
