ילדים מאוד אוהבים חמוץ. הם משוגעים על חמצוצים שבעיני הם בין דוחים ללא אכילים. הם מוצצים בהנאה אבקות זרחניות בניחוח רדיואקטיבי שגורמות לי להצטמרר רק מהריח שלהן.
למה ילדים כל כך אוהבים חמוץ?
נראה לי כי פחות כואב להם להחמיץ דברים. הטעם החמוץ לא מפחיד אותם. מבחינתם הכל אפשרי. פארן הבן שלי מתכנן להיות כבאי וטייס ולוכד לטאות והאיש עם החסקה שראינו בכנרת והירוק הזה מכוח פיי ג’יי וכל זה רק עד גיל חמש כי בגיל חמש אבא כבר יקנה לי אופנוע. כך הוא אומר לחברים. והוא לא עובד עליהם. הוא באמת מאמין בזה. החיים מבחינתו הם סופרמרקט ענק של הזדמנויות והוא מתכנן לממש כמה שיותר ומה אכפת לו אם יחמיץ איזה מוצר אחד או שניים- יש לו הרי סופר שלם.
אנחנו כבר למודי החמצות. וסולדים מהטעם החמוץ הזה ויודעים כבר שיש מדפים שלמים בסופר הזה של החיים שלעולם לא יהיו שלנו. הם שייכים ליפים יותר או לאמיצים יותר או לחזקים יותר או סתם לכאלה ששפר עליהם מזלם.
וגם ממדפים שנראים לנו בהישג יד אנחנו נזהרים, כי להחמיץ משהו קרוב מכאיב הרבה יותר אז פשוט לא ננסה. העיקר שלא יהיה טעם חמוץ. עדיף חלומות במגירה מכישלון מפואר וחמצמץ.
ובנסיעה המתוקים שלי החלו להירדם אחד אחד: הכבאי, טייסת הקרב, המדען הגדול והמנצח של נינג’ה ישראל.
ועצרתי בפיצוציה בצד וקניתי חמצוצים הכי חמוצים שיש ושמתי לכל אחד מתחת לכרית. כדי שיהיו בריאים.
