החיים שבריריים. מאוד. הבוקר שני אבות מעפרה יצאו ליום עבודה רגיל וסיימו אותו בבית הקברות. שתי אלמנות חדשות, ארבעה יתומים. יש לי הרבה מה לומר על חיים בתודעה של ‘היום הוא יומי האחרון’ אבל אסתפק במשהו פרקטי חשוב מאוד:
תעשו ביטוח חיים. עוד היום.
לחלקנו קשה לחשוב על המוות, יש מי שחושב שדיבור על זה עושה עין הרע. אני חושב בדיוק ההיפך. תהיו מוכנים. בעיקר להורים בעלי משפחה. אין לנו את הפרוויליגיה להתעלם מהסיכוי שנמות. נעשה הכל כדי למנוע זאת: נאכל בריא וננהג זהיר. אבל לצד זה נדאג לצאצאינו ולבני זוגנו: נעשה ביטוח חיים.
הנה אני לא מתבייש לפתוח את זה כאן, כי אולי זה ידרבן מישהו או מישהי:
המוות שלי שווה למשפחה שלי שני מיליון שח. מיליון וחצי שאשתי תקבל מביטוח חיים ועוד כמה עשרות אלפים שכל ילד יקבל מקרן ‘יחד’ שאני חבר בה.
תגידו: אתה לא מתבייש? כסף לא ימלא את החלל שייפער במשפחתך אחרי לכתך!
נכון. צודקים. אבל אחרי שקמים מהשבעה, לצד החלל הרגשי שנפער, מתחילים לשקם את החיים. וכן, שני מיליון ש”ח עוזרים לשקם את החיים. הם מאפשרים שקט לכמה שנים שבהן חסר מפרנס אחד או אחת, מאפשרים לחסוך לילדים ללימודים או דירה כשיגדלו במקום ההורה שהיה יכול לאפשר זאת.
כשאני יוצא כל בוקר לכביש הערבה, חולפת בי תודעת המוות. וטובה עלי הידיעה שאשאיר אחרי לא רק חיוכים אהבה ומעשים טובים, אלא גם כמה שקלים. שמשפחתי לא תהיה נזקקת.
ומעבר לכסף. לחיות בתודעה של ‘היום הוא יומי האחרון’ זה הרבה מאוד דברים. אבל הדבר הכי מרכזי מבחינתי: תמיד להיפרד מאהבה. רבת בלילה עם רעייתך? אין מצב שאתה יוצא בבוקר מתוך כעס. תבטל יום עבודה אם צריך ותישאר בבית עד שתשלימו, אבל לא לצאת בריב.
זכור לי סיפור על ניצולת שואה שסיפרה שבתור לאקציה היא צעקה וכעסה על אחותה שאיבדה את נעלי העץ שלה: טיפשה אחת! איך יכולת לאבד את נעלייך?
ותוך שניות אחותה הופרדה ממנה ונלקחה לתאי הגזים. 60 שנה אחר כך זה עדיין רדף את הניצולה. שהדבר האחרון שאחותה שמעה ממנה זה צעקות של כעס. אני נזכר בסיפור הזה המון ומשתדל מאוד לעולם לא להיפרד בכעס.
אז מה למדנו היום?
לא משנה מה היה, לצאת מהבית עם חיוך ונשיקה. ולעשות ביטוח חיים. עוד היום.