הביטוי ‘ברית אחים’ לא הומצא על ברית בנט- לפיד אלא דווקא על הקשר ההדוק שלנו עם העם הלבנוני. בתקופת המקרא וימי בית שני העם הלבנוני היה הידיד הנאמן ביותר של עם ישראל ועמוס הנביא קורא לקשר איתם בשם “בְּרִית אַחִים” (עמוס א, ט).
היום, עם כל המדינות שגובלות אלינו יש שלום או אי- לוחמה ורק לבנון יוצאת דופן בעימות המתמשך שלה איתנו. אבל בתקופת המקרא זה היה בדיוק הפוך: היו לנו צרות עם תושבי ירדן (העמונים והמואבים) צרות קשות עם תושבי סוריה (הארמים) ואיום מתמיד ומסעות ביזה שהגיעו משכנתנו הדרומית- מצריים. לעומת זאת, תושבי לבנון, לא רק שלא איימו עלינו, אלא היו ידידים קרובים שלנו.
דוד וחירם מלך צור היו חברים קרובים: כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל־הַיָּמִים: (מלכים א פרק ה פסוק טו). שלמה כבר יצר איתם קשרי מסחר ענפים, בכל ארצות הים התיכון ומפרץ אילת וחירם מקפיד לכנות את שלמה בסלנג הסחבקי “אחי”: וַיֹּאמֶר–מָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי אָחִי (מלכים א ט יא).
העם הלבנוני נקרא במקרא- צורים וצידונים, על שם שתי ערי המדינה המרכזיות שלהם ובשפת יוון כינו אותם “הפיניקים”. הם היו יורדי הים הטובים ביותר בעת העתיקה.
השיא בקשר איתם היה כשבית המקדש, נבנה בסיוע הדוק של העם הלבנוני. אחד השמות של בית המקדש הוא ‘לבנון’ על שם הארזים והברושים שהביאו מהלבנון לבנייתו: ” וַיִּשְׁלַח חִירָם, אֶל-שְׁלֹמֹה לֵאמֹר… אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-כָּל-חֶפְצְךָ, בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים. עֲבָדַי יֹרִדוּ מִן-הַלְּבָנוֹן יָמָּה, וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת בַּיָּם עַד-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח אֵלַי”. (מלכים א, ה, כב). קוריוז מעניין: במסגרת שיפוצי מסגד אל-אקצה בתחילת שנות ה-80, נתגלו בגגו כמה מאות קורות עצים עתיקים ביניהם ארז הלבנון וברוש מצוי, אחת מקורות הברוש המצוי מתוארכת לתקופת הבית הראשון, ממצא זה הינו מתקופה מאוחרת מעט לתקופת הממלכה המאוחדת, אך הוא מעיד על שימוש בעצי ברוש בבית המקדש הראשון, כפי שעולה מן המקרא. (אגב, בכלל יש קשר הדוק בין הרי הלבנון הלבנים מהשלג המטהר לבית המקדש שנקרא לבנון ו”מלבין עוונותיהם של ישראל” אבל זה לפעם אחרת).
בימי עמרי ואחאב הברית עם הלבנונים הגיעה לשיאה. עמרי מקרב את בירת ממלכת ישראל לים התיכון (המעבר מתרצה לשומרון) כדי להיות קרוב לנמלי החוף הפיניקים, ואחאב כבר נושא לאישה את איזבל בת מלך צידון.
גם בימי בית שני נשמרים יחסים טובים עם ידידתנו הצפונית וזרובבל הנשיא שוב נעזר בלבנונים לבניית בית המקדש: “וַיִּתְּנוּ-כֶסֶף לַַחֹצְבִים וְלֶחָרָשִׁים, וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶה וָשֶׁמֶן לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים, לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן-הַלְּבָנוֹן אֵל-יָם יָפוֹא” (ספר עזרא, פרק ג’, פסוק ז’).
למה אני מספר את כל זה?
כי צריך לזכור שעד לשנות השבעים, לבנון שמרה על המודל התנכ”י הזה. היא הייתה המדינה הראשונה
בליגה הערבית שהסכימה לחתום על הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, לא השתתפה במלחמת ששת הימים או במלחמת יום כיפור ועד שנות ה-70 המוקדמות היה גבול לבנון-ישראל הרגוע ביותר מבין שאר גבולותיה של ישראל עם מדינות ערב.
לצערנו החל משנות השבעים, ארגוני טרור כמו פת”ח, אמ”ל וחיזבאללה הנתמך על ידי איראן שינו את התמונה מהקצה אל הקצה והפכו בשלושים וחמש השנים האחרונות את לבנון לאויבת מרה.
ובכל זאת, כדאי לזכור שגם בפרספקטיבה היסטורית של אלפי שנים וגם בפרספקטיבה של עשרות השנים האחרונות, יכולה להיות תקווה מהגבול הצפוני. הדרך לדעתי היא כדברי ז’בוטינסקי: ‘גאון נדיב ואכזר’. גאים במי שאנחנו, אכזריים כלפי האויבים ונדיבים כלפי מי שלא עשה לנו כל רע.
נסיים בדבריו של עמוס שמתאר לנו רגע של חולשה ביחסו של העם הלבנוני אלינו, כשהעם הלבנוני שכח לרגע את ברית האחים היפה שהחזיקה מאות שנים:
“עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי צֹר וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל הַסְגִּירָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לֶאֱדוֹם וְלֹא זָכְרוּ בְּרִית אַחִים. וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת צֹר וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ” (עמוס א, ט).
בני בכורי לבנון קרוי על שם התקווה הנושבת מארץ זו.
