פארן הקטן קיבל מסבא וסבתא דמי חנוכה שטר של מאה שקלים והוא מתקשה להיפרד מהם. מחזיק צמוד את השטר. מדמיין מה יקנה בו. בשבת אמרנו לו שאסור להחזיק את השטר אז הוא ביקש רק ללטף אותו. הרשנו לו.
אף פעם לא היה לו יחס כזה למתנות אחרות. את הג’יפ על שלט הוא שכח אחרי חצי שעה. את הרולר בליידס שכח אחרי יומיים.
אבל את שטר הכסף? זה הנושא המרכזי כרגע. מה אקנה בו? תוכי? רובוט? טלסקופ?
מה יש בו בכסף שאנחנו כה כוספים אליו? מדוע אנשים מוכנים לשרוף חיים שלמים כדי לצבור עוד ועוד כסף, בכמות שכבר לעולם לא יוכלו להשתמש בה?
הסיבה לכיסופים היא אולי דווקא בחוסר ממשיותו של הכסף.
כשפארן קיבל ג’יפ על שלט אז הוא קיבל רק ג’יפ על שלט. אבל המאה שקלים האלה הם עולם ומלואו. הם יכולים להיות תוכי או רובוט, הם יכולים להיות חמש מאות מסטיקים או שלושים ארטיקים, הם יכולים להיות חרב של אביר או סל על הקיר. הם כל החלומות הלא ממומשים. צדק יובל נוח הררי כשאמר שבניגוד למה שמקובל לחשוב, כסף הוא הדבר הרוחני היותר בעולם. פארן הקטן לא ממהר לקנות. השטר הזה כרגע שווה לו הרבה יותר ממשהו פיזי. השטר הזה הוא חלום ודמיון מתוק. כשהשטר ימומש: החלום המתוק יסתיים.
כולנו אוהבים לחלום. אבל להגשים? זה כבר מפחיד.
בכנות אני חייב לומר שכשהגשמתי חלומות, לרוב הייתה חמצמצות קטנה בהגשמה. הענן הוורוד של החלום לעתים טוב יותר מהמציאות של החלום המוגשם.
מעטים הם היודעים גם לחלום וגם להגשים. לא תמיד זה גם יכול להיות אותו אדם. החולם הוא הוזה למרחוק. הירידה לפרטי החלום והגשמתו תמיד יש בה שבר. יש בה מן הפשרה שרחוקה מידת מה מהחלום. משה חלם על הארץ אבל יהושע איש המעשה הגשים. הרצל חלם על המדינה אבל בן גוריון איש המעשה הגשים.
מה שמיוחד אצל יוסף הצדיק שהוא היה שניהם באיש אחד. החולם והמגשים. כל גלגוליו של יוסף הם על ידי חלומות. בגלל חלומותיו ירד למצרים ובזכות חלומות של אחרים הפך לשליט מצרים.
אבל יוסף בפרשת מקץ, לא רק פותר את החלום. הוא גם מגשים אותו. נותן עצות פרקטיות לניהול והופך להיות המבצע של תוכנית החלום הגדולה.
“שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה’ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים”. שנים ארץ ישראל הייתה מושא לחלומות. לכל הצדדים היה נוח שארץ ישראל תישאר חלום לא ממומש. מקום קדוש לכיסופים, אבל לא כזה שיחייב אותנו להתעסק ב”חול” ובגשם. את החול נשאיר לגויים. לא נפרע את השטר של מאת השקלים.
עד שבאו בני בניו של יוסף וידעו גם לחלום וגם להגשים. לזרוע בדמעה ולקצור ברינה. כמו יוסף שחולם על אלומות ובהיותו שליט מצריים יודע גם לאסוף אלומות ובר לרוב; התחילו החלוצים בני יוסף ב”היינו כחולמים” אבל ידעו להגיע גם לשלב של “נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו”.
