לא אלוהים נרצח באושוויץ אלא האדם.
לעתים יש מי ששואל, היכן היה אלוהים בשואה?
אבל מבחינת תרבות המערב, האדם כבר הרג את אלוהים לפני השואה. בגרמניה הכריז ניטשה על מותו, ברוסיה כינו אותו ‘אופיום להמונים’ ובמערב החליף אותו אלוהי הקפיטליזם.
הייתה זו התקופה הגדולה של האמונה לא רק בכוחו של האדם אלא גם במוסריותו הטבעית. האדם גילה עוצמות בלתי מוגבלות – החשמל, הקיטור, האטום – והחליט שלא רק פיזית אפשר להסתדר בלי אלוהים- אלא גם מוסרית. טשרניחובסקי שלנו שורר בהתרגשות: “כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ רוּחַ עָז”, ונדמה היה שהנה לאחר שהשתחררנו מכבליו של אלוהים, ייגמרו המלחמות ורוחו הטובה של האדם, ללא אנשי האלוהים החשוכים, תשכין שלום בעולם.
ובאוושויץ לא אלוהים נשרף כי אם האמונה באדם. המעצמות נלחמו ללא אלוהים. גרמניה התנערה כליל מהנצרות, אותה ראתה כנגועה במוסר יהודי. סטאלין החליף אותה בדת הקומוניסטית. יחד הם החלו את מרחץ הדמים הגדול בהיסטוריה, שלעומתו כל מלחמות הדת נראו כמשחק ילדים.
בשואה ובמלחמת העולם קיבלנו תשובה לשאלה היסודית ביותר של האנושות – האם האדם “הנה טוב מאוד” או שמא “יצר לב האדם רע מנעוריו”?
בשואה הוכח ששתי התשובות היו נכונות:
ברצותו האדם יכול להגיע נמוך ממדרגת חיה, כמו במעשים שעשו הגרמנים ועוזריהם, וברצותו יתעלה למעלה ממדרגת מלאך: מעשי המופת בתת-תנאים שעשו היהודים וחסידי אומות העולם במחנות ובגטאות.
האמונה באדם לבדו הביאה את האדם לשיאים של ימינו אך גם הובילה להפיכתו לאבק אדם, במשרפות אושוויץ.
חנה סנש, הצנחנית שצנחה באירופה להציל יהודים, ידעה שלא רק יהודים היא מחפשת אלא גם את צלם האדם שהלך ונרמס בתוך אימות המלחמה:
בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְלֵקָהּ, בִּשְׂרֵפָה,
בֵּין יַמִּים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם,
הִנְנִי מַבְעִירָה פַּנָּסִי הַקָּטָן,
לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן-אָדָם.
