פעם כשהסתובבתי בשוק עם אחת מהמיליונריות של ארצנו ונדהמתי לגלות איך היא מנסה להוריד מוכר תמרים מעשרים שקלים לשמונה עשרה שקלים. היא הייתה יכולה לקנות את כל השוק כולו- אבל התווכחה איתו על שני שקלים. המקרה הזה גרם לי לחשוב שאולי הקמצנות הזו, היא היא הסיבה שבגינה היא עשירה כל כך (אצלי התמקחות כזו הייתה מסתיימת בעשרים וחמישה שקלים). היום אני מבין שהקמצנות היא תכונה שקיימת אצל כל בני האנוש, רק שאצל כל אחד היא מתבטאת במוטציה אחרת.
יש לי חבר בהרי הגליל הגבוהים והקפואים שלא חוסך באוכל טוב וטיסות יוקרה אבל אם תבואו אליו הביתה תהפכו לאיש שלג. חבל על הכסף של החימום הוא אומר לי. שים מעיל וגרביים.
אין רציונאליות בקמצנות.
סבתא שלי הייתה קונה תכשיטי יוקרה באלפי שקלים אצל ‘שטרן’ ומרוקנת חצי ממאפיית לחמים ברחוב החשמונאים, אבל במקרר שלה תמיד הייתה חצי עגבנייה מלפני שבוע כי חס וחלילה לזרוק. אבי מורי מפנק אותנו במתנות יקרות אבל אם מישהו ישכח אור דולק בחדר לחמש דקות הוא יזכה לנאום של רבע שעה על חיסכון בחשמל. יש לי חבר שמוכן להאריך את הנסיעה שלו בעשרים דקות רק כדי למצוא תחנה שהדלק זול בה בכמה אגורות.
אצלי העניין הוא שמן קנולה. לפעמים נגמר לנו בבית השמן קנולה, ואז עלול להגיע מצב שחס וחלילה הילדים יכינו חביתה עם שמן זית. אתם קולטים?! חביתה. עם. שמן. זית! זה מוציא אותי מדעתי. לכן אין קנייה בסופר שאני לא חוזר עם שלישיית שמן קנולה. נטע משתגעת מזה. אבל הפחד מפני הבזבוז הנורא של טיגון בשמן זית מכריע אותי.
נטע עצמה קרובה לשלמות למעט מחלת הקפסתת הכרונית שתסמיניה הם אגירת קופסאות כחול אשר על שפת הים. בארונות שלנו יש צנצנות גרבר מהגמילה של הבכור (כבר עבר בר מצווה), קופסאות ריקות של גלידה מהברית של מעייני (כיתה ה) ופלסטיקי פיצוחים ריקים מזבד הבת של כרמוש (כבר סיימה את הארי פוטר). לשם מה כל הקופסאות האלה?! אני שואל את נטע ביאוש בזמן שהיא מאפסנת עוד צנצנות זיתים ריקות בארון האחרון שעוד נותר בביתנו הקטנטן. “יום אחד אכין סיר ענק של ריבת שזיפים ואני חייבת מלא צנצנות”. את הריבה האחרונה היא הכינה בשלהי 2009. אנחנו גם לא אוהבים שזיפים. מידי פעם כשיוצאים לפיקניק היא שולפת את אחת מאלפי הקופסאות, שמה בה ירקות חתוכים תוך שהיא זורקת לי מבט מנצח: רואה! מזל ששמרתי.
פעם הייתי מורט את שיערות זקני. אבל היום אני מבין שמכל התכונות הדפקטיביות של ההומו ספאיינס, לקמצנות יש איזה חן מיוחד. היא מתגלמת באלף ואחת דרכים פסיכיות לחלוטין שפותחות צוהר לנפשנו היפה והפגומה להפליא.
