עשרים שנה לאסון המסוקים ואני עם המשפחה בסמוך לשאר ישוב. מספר לילדים את הסיפור העצוב שאני זוכר היטב והם כל כך מתעניינים. בערב, בפלאפליה בקצרין, מונח לידי עיתון עם הפרצופים והשמות, שחזור שער העיתון משנת האסון. אני מראה לילדים, הנה- עליהם דיברנו היום.
תוך כדי אכילת צ’יפס, פונה אלי אחד מעובדי המקום, איש עם עיניים טובות, ואומר לי- “כל הכבוד שאתה מחנך את הילדים שלך לזכור את הסיפור הזה”.
הכרת אותם? אני שואל ומזמין אותו לשבת איתנו.
את כולם. אחד אחד, הוא עונה תוך כדי שהוא מצביע על הפרצופים בעיתון.
בליל הסערה ישבתי בביתי בשאר יישוב. לפתע ראינו הבזקים ושמענו רעש. המסוקים התרסקו מעלינו, ממש בתוך היישוב. הגענו ראשונים. כל אותו הלילה ולמחרת חיפשנו את אחינו הגיבורים ואספנו אותם אחד אחד. את כולם אני מכיר. הוא פותח את העיתון של היום, ומראה לנו תמונה של מחלצי ההרוגים. מצביע לנו על תמונה של צעיר עם שיער ארוך שאוסף גופת חייל. זה אני, הוא אומר.
הילדים שלי מרותקים מהמפגש החי עם סיפור שאך לפני כמה שעות היה נראה להם כפרהיסטוריה.
וכאן הוא פונה לילדי הקטנים- אתם יודעים מה זה אתאיסט? כך הייתי. לא האמנתי בכלום. אך מיד אחרי האסון חבר הראה לי את הפטרת פרשת השבוע שקראו בשבת לפני האסון (יתרו). הפטרה שבה באופן מצמרר מוזכר השם ‘שאר ישוב’: “שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד…” היסעורים הנשרפים, שש כנפיים לאחד (שישה רוטורים יש למסוקי יסעור). “וַיֹּאמֶר ה’, אֶל-יְשַׁעְיָהוּ צֵא-נָא לִקְרַאת אָחָז אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ: אֶל-קְצֵה, תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל-מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל-תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל-יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים, הָאֵלֶּה… הַעְמֵק שְׁאָלָה, אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה”
שני זנבות האודים העשנים בשאר ישוב… השברים שנפלו בברכה ובמכבסה הישנה… ישעיהו פרק ז (7) פסוק ג (3)- 73. קראתי ובכיתי יום שלם, הוא סיפר לנו בהתרגשות. ואז הוסיף: אני עדיין נוסע ומעשן בשבת, אך מאז אני מקפיד כל ערב שבת, כל ערב שבת, לעשות קידוש.
יותר מזה לא רצה להוסיף.
בנסיעה אחר כך שאל אותי בני: אבא, למה הוא לא נהיה דתי אם הוא כל כך התרגש מהפסוקים של ישעיהו?
בני לבנון היקר, עם ישראל לא מחולק לדתיים וחילונים. כל מי שרואה את עצמו חלק מגורל עמו- הוא אחינו. לכל שבט וזרם בעם ישראל יש את המצוות החביבות עליו- על זה חביבות מצוות הציצית והתורה, על זה חביבות מצוות החסד לזולת, על זה חביבות מצוות אהבת הגר והנדכא ועל זה חביבות מצוות הארץ, ואין אנחנו יודעים מתן שכרן של מצוות ומי עדיף ממי. אבל דבר אחד אני יודע להגיד לך בני האהוב. הבחור שישב איתנו כעת, קנה לעצמו שבעים ושלושה מלאכים מליצי יושר. שבעים ושלושה שרפים שרופים, שש כנפיים שש כנפיים לאחד, שבכל קידוש שהוא עושה בשבת הם מצטרפים אליו יחד עם מלאכי השרת, ובבוא היום הם ילוו אותו הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה. ולוואי ויהי חלקנו עמו.
ולעצמי אני חוזר ואומר- להמשיך לספר לילדים הכל. לעתים אני שומע שמנסים להסתיר מילדים אסונות ומלחמות. אין צורך לגונן. הם חזקים מאיתנו. ניגע בכל מרחבי החיים- גם היפים וגם הקשים, גם בפרחי הארץ וגם בקוציה.
