אתם לא תודו בזה כמובן אבל גם לכם יש את ילד ה 84 אחוז. הילד שאתם משקיעים בו שמונים וארבע אחוז מהכוחות שלכם. ומה שנשאר: הולך לכל השאר. זה לא רע וזה לא טוב זו המציאות. איך אמר לי חבר: הילד הזה שואב ממני שמונים וארבע אחוז מהאנרגיה הנפשית והזמן, עוד עשרה אחוזים הולכים על הקטנה ושישה אחוזים לכל שאר הילדים.
ילדי ה 84 אחוז הם מיוחדים וכישרוניים ומתוקים אלא מה שהם פשוט מוציאים אותנו מדעתנו. אם הם מדברים יותר מידי זה מטריף אותנו אם הם שותקים יותר מידי זה משגע אותנו ואם הם נושמים לידינו אנחנו מורטים את השערות. אין כאן היגיון אני יודע. וחס וחלילה זה לא שאנחנו אוהבים אותם יותר או פחות. זה כמו להשוות בין ערגליות תות לשווארמה בתחנה מרכזית באר שבע בשמונה וחצי בבוקר אחרי לילה לבן בצאלים. הם כולם הכי אהובים- כל אחד בדרכו. זה פשוט שאיכשהו דווקא ילדי ה 84 הם אלה שלוחצים לנו על כל הכפתורים הכי רגישים. האח שלהם יכול לעשות אותו דבר בדיוק וזה לא יזיז לכם אבל איכשהו כשהם יעשו את זה אתם תרגישו שלחצו לכם על הכפתור האדום שמפעיל את כל האזעקות. אין לזה הסבר רציונאלי.
נשמע מוזר אני יודע, אצל המלאכים שלכם אין את התופעה הזו ולכן אני כמובן לא מדבר עליכם אלא רק על כל שאר המשפחות.
ולמרות הפאדיחה למה אני בכל זאת מספר לכם את זה?
כי נראה לי שגם אני הייתי ילד ה 84 אחוז. אני אפילו מניח שבתקופות מסוימות הייתי ילד ה 97 אחוז. ובאתי להגיד לכל ההורים שעכשיו עם ילדי ה 84 שלהם בתוך הטוכעס והם רק רוצים לעלות לרגע של פרטיות בעליית הגג ולנשום את אוויר האזבסט הצח בלי שידרכו להם על כל לחצני העצבים, להם באתי להגיד בתור ילד 84 לשעבר:
שיהיה אחלה.
כאילו, בסוף,
עם כל הדפיקויות שלנו, ויש בשפע תודה לאל, אנחנו בסוף יוצאים בסדר סך הכל. מה בסדר. שפיצי על חלל. דפוקים אבל שפיצים. ונהיה הכי עצמאיים ומתוקים ומסורים ואתם לא תבינו על מה התעצבנתם. סתם ברור שתבינו. אבל זה כבר יהיה בחיוך.
ואולי לא תאמינו אבל מתישהו אנחנו ניקח צעד אחורה, ניתן לכם קצת לנשום ונפנה מקום לאחים האחרים שיהפכו להיות ילדי ה84 אחוז.
