כשמגיע הערב, הבית הפוך והילדים אפילו לא מראים סימני עייפות, אני מוציא מעצמי חיוך קלוש ואומר לנטע:
“אנחנו פשוט בקַסְבָּה של החיים”.
קַסְבָּה. החלק הצפוף שבמרכז הכפר המסורתי. במעגל החיצוני של הכפר יש בתים מרווחים ושדות, במעגל הפנימי יותר בתים פזורים, ובמרכז הכפר: הקסבה. סמטאות צרות, בנייה מבולגנת, שוק סואן, צעקות וחבלי כביסה עמוסים מעל הרחובות.
ועכשיו אני מרגיש בקסבה של החיים, במרכז הסואן הזה שבו הדברים מבולגנים ודחוסים. גם פרנסה גם טיפול בילדים שכל אחד עם הצורך שלו וכל אחד יחיד ומיוחד וזוגיות והגשמה עצמית וטפסים ובירוקרטיה ונטע ואני מרגישים שכל יום הוא יציאה לקרב עם זמן קצר מאוד ולפחות נלחמים ביחד ורוב הזמן מנצחים אבל תמיד יש עוד משהו ועוד כביסה ועוד טופס ועוד ארוחה להכין ועוד שיחות לעשות ועוד עבודה מהצד כדי לגרד עוד כמה שקלים ועוד לדאוג לביטוח ההוא והקנס הזה והמשפחה המורחבת ולהזמין את עמרני לשבת וללמוד קצת ו…… הווו נשימה עמוקה עמוק לריאות. אנחנו בקסבה של החיים.
אני לא יודע להגיד בדיוק מתי נכנסתי לקסבה. אולי בילד הראשון, אולי רק בשלישית. אני רק יודע להגיד שאני עכשיו עמוק בתוך הסמטאות. פותח זיגים. מנווט מתחת לקשתות.
ואני לא יודע מתי יוצאים כבר לשכונות הרחבות שבפאתי הכפר. כשהגדול יתגייס? כשהכי קטנים יהיו בבית ספר? כשנזכה בלוטו שאינני ממלא?
אבל כן אני יודע דבר אחד. שאולי יבוא יום ואשב עם נטע תחת העץ שעל הגבעה שבפאתי הכפר, השדות יהיו פרוסים ורחבים, יהיה שקט, הבית יהיה רחב יותר והטרדות פחותות יותר.
ואז: אסתכל על הקסבה שבמרכז הכפר. אשמע את הקולות והצעקות של אלה שעכשיו הם ממש בתוך הקסבה, ואתגעגע.
אתגעגע לחבלי הכבסה הצפופים שמעל הסמטאות, אתגעגע לריחות התבשילים שיוצאים מהחלונות ומתערבבים, לנערים הפושטקים שמשליכים בלוני מים על העוברים ושבים, לשוק הסואן וההומה, לילדים המתרגשים שמתחילים מחר בית ספר, למשימות שמתחילות בשש בבוקר ובעצם אף פעם לא נגמרות, לצבעוניות הזו של החיים.
אז מדמיין את עצמי עכשיו תחת העץ ההוא, ומעופף אל ההווה, ההווה טרוט העיניים הזה, הצבעוני הזה, הנהדר הזה. ומתרגש עם המתוקים שמתחילים מחר בית ספר. ושמח להיות פה עכשיו עם נטע, עמוק עמוק בתוך הקַסְבָּה של החיים.
