חוויות הילדות מעצבות לנו את המשך החיים.
והילדות של העם הזה הייתה בנדודים במדבר.
זו ארץ שהמדבר הוא חלק בלתי נפרד משטחה, זהו עם שהמדבר הוא חלק בלתי נפרד מעברו. בתקופת המדבר חי כל עם ישראל את חיי הפשטות, חיי הצניעות, חיי האמת הנוקבת והבלתי מתפשרת.
המדבר מייצר בנפש האדם את ערכי הצניעות, ההסתפקות במועט, היכולת לשתף אחרים ולהכניס אורחים לצד דרישה להתמסרות ולאמת פנימית. יש אנשים שיכולים לחיות ערכים אלו בעוצמה חזקה בכל יום. אנשים אלו בוחרים לעתים לגור במדבר, רחוק מהמולת היומיום והמפגש המתמיד עם המון רב. כי בתוך המפגש היומיומי עם החיים, עבודת הבעלות, הנישואין, האנשים, העולם, יותר קשה ליישם את הערכים המדבריים בצורה טוטאלית. המפגש עם החיים מחייב פשרות. משה איש המדבר, איש האלוהים, איש האמת הבלתי מתפשרת, היה חייב את אהרן אחיו, איש השלום, שיהיה לו לפה. את זה שיודע להנגיש את האמת הגדולה לחיים אנושיים. לחיי היום יום.
עם ישראל עזב את המדבר, כי בשביל לקיים את התרבות הישראלית במלואה, חייבים כניסה לעומק חיי המעשה של העולם. ועדיין, המדבר נותר בישראל לא רק כזיכרון ילדות עמום ונוסטלגי, אלא נוכח בחיי היום יום, בזמן, במקום ובאדם:
מדבר הזמן:
לאורך ציר הזמן הישראלי נקבעו זמנים בהם האדם שובת מכל מלאכת העשייה, משחרר את תפיסת הבעלות על העולם ועוסק בחיי רוח. כזו היא השבת בה עוצרים ממרוץ העשייה וחוזרים לחיי משפחה וחיי רוח, ובשנת השמיטה שקוראת לחקלאי אחת לשבע שנים לא לעבד את הקרקע, ולחזור לשנה מדברית בה הוא מבין שלא הכל שלו ובה יש לו זמן ללימוד וחיי רוח. מדבר הזמן קיים גם בתוך הקשר הזוגי בין אישה לאיש. על פי ההלכה הישראלית, מצווים האיש והאישה להיות רחוקים זה מזה במשך שבוע עד שבועיים בכל חודש. זו בעצם חזרה קבועה, כל חודש, לקשר הכלולות המדברי, לקשר של טרום חתונה, קשר של אירוסין. קשר שבו מדברים ויוצרים קשר רוחני ללא בעלות ובעילה.
מדבר המקום:
ירושלים היא אזור שמשמר את ערכי המדבר בתוך הארץ הנושבת. אין עליה בעלות לאיש ואליה כולם חוזרים לזמן מה לתחושת המשפחתיות והאחדות שאפיינה את תקופת המדבר, לפני שכל שבט הלך לנחלתו גפנו ותאנתו. במדבר הייעוד והכיוון היה ברור וקרוב, וכך גם בכל מעמד עלייה לרגל בירושלים, במפגש עם המקדש בציון שבו בערה אש שאינה אלא המשך יומיומי ומחובר לחיים- של האש ממעמד הר סיני. בכל נחלה היו גם מספר ערי מקלט שהן דרישות שלום מדבריות לאנשים שהגיעו לקצה וצריכים לחזור להתמלא.
מדבר האדם:
ולתקופות קצרות, כל אחד מישראל צריך היה להיות איש מדבר. בזמן העלייה לרגל, כשהוא התחייב לעזוב את ביתו, לקחת את מקלו ותרמילו, לעזוב את ביתו היציב והקבוע ולצעוד כנודד דרכים בדרך לציון, העיר שעל שפת המדבר.
ירושלים נקראת ציון כי היא ישבה על שפת הציה. על שפת המדבר.
מכאן שציונות, בפירושה המילולי, היא מדבריות.
