רק פעם אחת אודי לא חייך למי שעלה לאוטובוס שלו. מרוב הפתעה וקצת מבושה.
אודי היה נהג אוטובוס טוב וגם כשהיה קצת עצבני השתדל לחייך לכל מי שעלה. אבל כשהעיניים שלו פגשו את יוני, הוא התבלבל לרגע ואז השפיל מבט בלי לדעת אפילו למה.
יוני היה ראש תוכנית המנהיגות שאודי השתתף בה בתיכון. יוני היה מדבר בלהט על זה שמכאן הולכים לצאת החברה שישנו את המדינה. אודי היה חושב לעצמו בשקט שהוא לא בדיוק מבין איזה שינוי כי סך הכל הוא מרגיש סבבה, אבל אם יוני אמר שצריך לשנות אז כנראה זה נכון.
כשחברי כנסת ושרים היו מכתתים את רגליהם כדי לפגוש את הנוער המצוין של התוכנית, היו כולם נשארים איתם בסוף כדי להתחכך בהם ולשאול אותם שאלות מבריקות. אבל אודי לא הרגיש מספיק מבריק, אז הוא פשוט היה הולך עם נטע החמודה לסיים לשטוף את הסירים הגדולים במטבח (התורנים לא הספיקו לשטוף אותם כי בדיוק התחילה השיחה עם השר).
אז עכשיו כשהמבט נפגש בעיניים של יוני, הוא קצת התבייש. יוני רצה שאשנה את העולם ואני רק נהג אוטובוס. אני לא עומד בציפיות, חשב בעצב.
ציפיות.
הוא גלגל את המילה הזאת על הלשון. והרגיש כמו מישהו שמצפים ממנו ומצפים אותו ועוטפים אותו במלא כיסויים וציפויים שהוא בכלל לא מבין.
כשאודי התגייס הוא מיד ניסה לעמוד בציפיות. לגלות מנהיגות. אבל בכל פעם שהוא ניסה להיות מנהיג כמו שאמרו לו הוא גילה שזה יוצא מצ’וקמק. הוא העדיף לסחוב אלונקה שעה שלמה בלי חילוף אבל רק לא לצעוק “יאללה חברה” או “קדימה אתם יכולים”. הוא גילה די מהר שכשהוא מפקד על תרגילי החי”ר הכל יוצא כל כך מבולגן וכשהוא מדבר בשיחות הצוות בימי חמישי הוא אף פעם לא אומר את הדבר הנכון במקום הנכון.
גיורא המפק”צ אמר פעם בנוכחות כולם “תדעו שאם לצאת למלחמה אז אני יוצא רק עם אודי. הבנאדם הזה יקפוץ על הרימון בשביל כולנו”. כולם הסכימו. אבל למרות זאת כשהיה צריך לצאת לקורס קצינים גיורא אמר לו בחום “זה לא בשבילך אחי”. ואודי היה עצוב. שוב אני לא עומד בציפיות, חשב.
אחרי הצבא כשכל החברים דיברו על לשנות את העולם (אבל בינתיים טיילו ועישנו) אודי היה צריך כסף אז הוא הלך להיות נהג בחברת אוטובוסים. זו בסך הכל עבודה זמנית, הוא אמר לעצמו. אחסוך קצת כסף ואז אעזוב את הנהיגה ואלך לעשות את הדברים הגדולים באמת.
אודי לא עזב בסוף.
הוא אהב את העבודה שלו.
הוא הרגיש איך המחשבות שלו מתנקות כשהוא עושה את הקווים מירושלים למצדה. הוא אהב להיפגש עם אנשים ולחייך אליהם. הוא אהב שהשוטרים עוצרים לבדוק אותו ואז אומרים “פייי, נהג אוטובוס עם אפס עבירות תנועה, כזה עוד לא ראינו”. הוא אהב להסביר בסבלנות לתיירים איפה לרדת ומה יש לעשות בים המלח. זה עשה לו טוב. זה עשה טוב לאחרים.
ורק כשיוני ראש התוכנית עלה לאוטובוס הוא פתאום התבייש. יוני הרושף והיודע. יוני שמשנה את העולם. יוני שמצמיח מנהיגים רהוטים, ואני בסך הכל נהג אוטובוס בקו ירושלים מצדה. לא מנהיג ואפילו לא “מנהיג דרך” כמו שפעם חברת האוטובוסים שלו ניסתה למתג את הנהגים כדי שירגישו טוב.
אחרי שלום מנומס ליוני ומה נשמע ומה אתה עושה פה אחי, אודי המשיך לנהוג באוטובוס קפוץ ודרוך וקצת עצוב, ויש להודות שהוא נשם לרווחה כשיוני ירד מהאוטובוס.
כשכולם ירדו בסוף, אודי שטף את רצפת האוטובוס (הוא לא היה חייב אבל הוא תמיד רצה שהנוסעים ירגישו כמו מלכים), ואז רץ הביתה כדי להספיק לעזור לנטע היפה והעייפה לשטוף את הסירים שנשארו בכיור.
