אחת ההבנות הכי חשובות שקיבלתי על המושג “כצאן לטבח”:
החלוצים בארץ אמרו עליהם שהם הלכו כצאן לטבח. קראו להם סבונים. לא הבינו מדוע הם לא מרדו בגרמנים.
כיום אנחנו כמובן יותר עדינים, אבל כישראלים גאים גם לנו לעתים קשה להבין.
אנשי הארץ שלעתים זלזלו באנשי השואה, שחשבו שהם הובלו ללא בחירה, לא הצליחו להבין שזה היה ההיפך הגמור.
שללכת אל הגיטו, אל האקציות אל תאי הגזים, זו לא הייתה רפיסות גלותית. אלא ממש בחירה והכרעה מודעת. יש שיאמרו שזו הייתה הבחירה האמיצה ביותר, המוסרית ביותר. יותר מלברוח.
זו הייתה בחירה במשפחה.
ננסה להמחיש זאת בתמונה כואבת מהגיהנום:
אתה אבא לשלושה ילדים. גטו ורשה. אתה חזק ובריא. בקלות רבה אתה יכול לטפס מעל חומות הגטו בחשכת הלילה ולהצטרף לפרטיזנים ביערות. אבל שלושת ילדיך יישארו בגטו לבד כשאין מי שידאג להם.
במה תבחרו? להיות פרטיזן גיבור שמציל את העולם? או להיות נאמן לחובה הכי בסיסית שלך כאדם: לילדים הקטנים שלך.
תמונה אחרת.
את בת צעירה ברכבת. את עם אמא שלך ושני אחייך בקרון המחניק עד אימה. את מסתכלת על החלון הצר שמואר באור הירח החיוור. את יכולה לטפס ולקפוץ. הגרמנים לא ישימו לב בחשכת הלילה. סיכוי גדול שתינצלי. ואז את מסתכלת לאמא בעיניים. לשני האחים הקטנים. את בוחרת להישאר ולהחזיק להם את היד עד הסוף. את נותנת להם ביטחון ומשענת ולא מרפה את היד עד תאי הגזים.
התמונות האלה התרחשו במהלך השואה במאות אלפי גרסאות שונות.
רוב היהודים בחרו בחירה מוסרית אדירה שתג המחיר שלה היה ברור כמו ענני העשן מהמשרפות. הם בחרו להישאר עם הקרובים להם.
ניצול השואה ישראל גוטמן מספר לנו על הכרעה כזו. הוא מספר מה קרה כשחבריו לתנועת השומר הצעיר בוורשה באו לקרוא לו לברוח איתם ולהקים קן של מרד:
“אמש הגיעו לבקרני חיימקה ושלמה. הם מסרו לי שאלו הם הימים האחרונים שעדיין אפשרית היציאה. שלמה הביא זוג נעליים המיועד בשבילי. הקשבתי לדבריהם וחשתי כיצד מציפה את כולי השאיפה העזה ללכת מכאן, להיות רחוק מהעיר הנצורה והאומללה.
שוחחתי עם הורי. אבי לא אסר עלי ללכת. עיניו היו נוגות והוא אמר כי החולשה ברגליו גוברת בעת האחרונה והוא חושש לבריאותו. אמא לא דיברה בכלל ורק התייפחה חרישית. אחותי פרצה בבכי עז. ברגע זה נראו לי כולם עזובים וחסרי ישע כל כך וכאילו שלא ברצוני התפרצתי בהבטחה כי לא אניחם לבדם, אישאר לידם ויהי מה. בשש בבוקר בקשתי את חברי ומסרתי להם על הכרעתי. חשתי מחנק בגרוני. הם הבינו” (ישראל גוטמן, מרד הנצורים, עמוד 64).
שימו לב למילים. לא מלית ברירה. אלא הכרעה קשה וברורה.
מי יכל לברוח? מי יכל למרוד באמת? רק אותה שכבת גיל מצומצמת, של נערים בוגרים שכבר יצאו מרשות הוריהם אבל עדיין לא הקימו משפחה משלהם. או כאלה שאיבדו כבר הכל.
החלוצים בישראל כמובן לא יכלו עד הסוף להבין את זה. הם היו נצר ל”ציונות המרד”. נצר לאנשי העלייה השנייה והשלישית שגדלו על השיר “אל תשמע בני מוסר אב ואל תורת אם אל אוזן תט” ועלו לארץ בגיל 20 כשהם משאירים את המשפחות שלהם בגלות.
סרט השואה “המכה השמונים ואחת” נקרא כך על סמך עדותו של מיכאל גולדמן שאומר שהנאצים הלקו אותו 80 מלקות, אבל כשהגיע לארץ וראה את האדישות שבה התקבלו בישראל הצעירה סיפורי הניצולים- הייתה זו המכה השמונים ואחת.
כמובן יש סיבות נוספות לחוסר המרד: הגלות ומה שהיא עשתה לעם שלנו, בעל כרחו. ההכחשה. וכמובן יש את הדבר הפשוט ביותר שהישראלי הממוצע היום כלל לא יכול לתפוס- מה זה להיות בעולם שכולו גוי וכולו שיני טרף ואין לאן לברוח ואין מה לעשות.
אבל כשהתחדש לי העניין הזה של הבחירה המודעת במשפחה- התהפך לי כל סיפור השואה. לפתע הבחירה לאחוז בידיהם של אהוביך, לשמור עליהם ולהישאר נאמן אליהם בגיהינום עלי אדמות, הפכה לגבורה שמשתווה באצילותה והוד גבורתה לגבורת המורדים.
הנאצים הארורים ניצלו את תכונת המשפחתיות היהודית וכיוונו אותה נגדנו כנשק החזק ביותר. נשק שגרם ליהודים להעדיף את נאמנותם למשפחה על פני חייהם האישיים.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
הגבורה הזאת- אלף פנים לה.
גיבורה היא זאת ששיספה את גרון הגרמני במרד.
גיבור הוא הוא הנותן מפרוסת לחמו האחרונה לאחיו במחנה העבודה.
גיבורה היא האם שלא ברחה וחיבקה ילדיה כל הדרך אל הבור.
הוכחתם שיש צלם בצלמוות. הוכחתם שיש מלאכים כבני אדם.
****
תודה גדולה למשה חרמץ שלימד אותי את השיעור הגדול הזה לפני אי אלו שנים.
