גבולות הארץ מספרים לנו הרבה על מי שאנחנו. נתחיל בלעשות סדר ונסיים במשמעות של הגבולות:
- במקרא יש שתי מערכות גבולות של הארץ: ‘גבולות ההבטחה’ הרחבים, וגבולות הארץ המצומצמת שניתנו בפירוט רב בפרשתנו, וגם נקראים על שמה: ‘גבולות מסעי’.
- גבולות ההבטחה נאמרו בצורה כללית מאוד: “לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת”. כלומר- מנהר פרת ועד הזרוע המזרחית של הנילוס. דהיינו ישראל, לבנון, סוריה, וחלק מעיראק של היום. (האם מדבריות ערב סוריה וסיני בפנים? מחלוקת). גבולות מסעי לעומת זאת מפורטים מאוד, ובגדול, הם מקו נחל צין מכתש רמון בדרום ועד הרי הלבנון בצפון.
- מה משמעות ההבדל בין שתי הגבולות? גבולות ההבטחה הן המקסימום שארץ ישראל יכולה להגיע אליו. כלומר, במידה והיינו כובשים את ברזיל, האם היא ארץ ישראל? לא. אבל במידה והיו כיבושים בלבנון או סוריה- הרי בשעה שיש שם ריבונות יהודית- הן חלק מהארץ.
- האם עבר הירדן המזרחי הוא בגבולות ההבטחה או בגבולות המצומצמים? שאלה רצינית שיש לה כמה תשובות, אבל בגדול, עבר הירדן מנחל ארנון בדרום ועד החרמון בצפון הוא בגבולות המצומצמים.
- הגולן לא נחשב בהכרח לעבר הירדן המזרחי מכיוון שעל פי חז”ל- “אין ירדן אלא מבית ירח ולמטה”. בית ירח נמצאת בצומת צמח של היום. כלומר לפי חכמים הירדן שמצפון לכנרת איננו נחשב באמת ל”ירדן” או לגבול ממשי, ולכן רמת הגולן, למעשה, איננה בעבר הירדן המזרחי מבחינת גבולות הארץ.
- לאורך ההיסטוריה של הריבונות הישראלית הקדומה כמעט ולא הייתה התיישבות בגבולות ההבטחה, אלא רק בגבולות המצומצמים, שנקראים במקרא מספר רב של פעמים “מדן ועד באר שבע”. כלומר: היו כיבושים, מעטים למדי, שהגיעו עד הפרת (ימי דוד, שלמה, וירבעם השני), אבל הם לא גררו אחריהם שינוי התיישבותי ודמוגרפי. למעשה ניתן לומר שאף מלך לא שאף להתיישב בגבולות ההבטחה או להוריש משם את העמים.
- וזה מעניין מאוד. כי אם לאורך 3293 שנות התיישבות יהודית בארץ ישראל, אף פעם לא ניסו להתיישב בצורה ריבונית בגבולות ההבטחה- כנראה שאין באמת שאיפה כזו (ריבונית, כלומר של מדינה. אני לא מדבר על קהילה יהודית בח’לב או ביירות). כלומר בניגוד לחלק מאלו ששואפים כיום שיום אחד נתיישב בדמשק ובגדד, דומה שעיון פשוט במקרא יוכיח שלאף אחד בעם היהודי, מעולם, לא הייתה שאיפה ריבונית להתיישב שם.
- אז למה יש את גבולות ההבטחה? נאמנה עלי שיטתו של חברי יאיר טיקטין שקורא להם “גבולות האחריות”. כלומר, חבורת העמים המקומית שאליהם יש לנו שייכות תרבותית יתרה, אחריות ושאיפה לחיבור ושילוב כוחות. ואכן גבולות אלה ניתנו לאברהם, וקרובי משפחתו וצאצאיו הם חלק מרכזי מאלו שישבו בהם: אדום, מואב, עמון, וישמעאל.
- אמרנו שגבולות המקרא בפועל היו “מדן ועד באר שבע” אבל זה לא מאה אחוז מדוייק. הייתה בעקביות יוצאת דופן אחת: אילת. מלכים רבים הגיעו או שאפו להגיע לאילת. שלמה, יהורם, יהושפט ועוזיהו. הם פיתחו גם את הדרך אליה ברשת של מבצרי דרך. ולמה זה מעניין? כי המשמעות היא שגבולות מדינת ישראל כיום הם פחות או יותר גבולות הארץ שאליה שאפו ישראל מאז ומעולם. מהים ועד הנהר, מדן ועד אילת. לא פחות, אבל גם לא יותר.
- לא תמיד שמים לב, אבל עצם זה שבפרשה יש לעם ישראל גבולות מוגדרים וברורים זה חידוש ענק בעת העתיקה. השאיפות הטריטוריאליות של עם ישראל היו ברורות ומצומצמות למדי. עמים שמצליחים באופן מיוחד, מתמלאים לרוב בתאוות שליטה עולמית. כך היו הפרסים, היוונים, הרומאים, נפוליאון, והגרמנים שחיפשו ‘מרחב מחיה’ ללא גבולות. גם הדתות הגדולות היו השתלשלות של תפיסה זו. הנצרות והאסלאם, כל אחת בתורה, ניסתה להשליט סדר עולמי חדש – שהוא בוודאות הצודק והטוב וכולם צריכים להיות כפופים לו. מכאן מגיע המיסיון הנוצרי או הכפייה הדתית בחרב האסלאם. ישראל לעומתם מעולם לא שאפה להיות אימפריה, ובהתאמה גם לרוב לא ניסתה להשליט את דתה על עמים אחרים. השאיפות הטריטוריאליות של עם ישראל היו ברורות ומצומצמות למדי. אבל החידוש הישראלי היה גדול יותר: עם ישראל הכיר בזכותם של עמים, אפילו הם קרובים גיאוגרפית לישראל, למדינה עצמאית. כך קרה למשל עם מואב עמון ואדום, שעליהם נאמר: “כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר… אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה, כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה, כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה”. הקביעה כי יש אזורי ארץ ‘שאינם שייכים לי’, היא מהפכנית בעת העתיקה, שבה כל מעצמה שהצליחה לעלות לגדולה תבעה לעצמה אזורי מחיה ללא הגבלה. התפיסה שכל עם ‘זכאי’ לכברת אדמה, מופיעה כבר בפרקים הראשונים בתנ”ך שמתארים את היווצרותן של שבעים אומות העולם, כשכל אחת מהן זכאית לנהל את אורחות חייה בשטח המוגדר לה.
גבולות הארץ מספרים אם כן הרבה על השאיפה הישראלית. לא להשליט את הדעות בכוח, אלא להיות מגדלור שמי שחפץ יוכל ליהנות מאורו.
לא- כפייה על הגויים, אלא: אור לגויים.
