קיצור תולדות הפוסטמודרניזם.
בימי הביניים: רוב האנושות האמינה בכוח עליון כזה או אחר. יש טוב ורע, ואלוהים אומר מה נכון ומה לא.
מהמאה השש עשרה: מתחילה תקופת המודרנה. אלוהים מת. האדם עצמאי ובשכלו בלבד יכול להגיע להתנהגות הרצויה. יש טוב ורע דרך חיים נכונה, אך האדם מכתיב אותה. מחלוקות על הדרך “הנכונה”- סוציאליזם? קפיטליזם? נאציזם? הסיסמה- “כי באדם אאמין” (טשרניחובסקי).
ממלחמת העולם השניה: האמונה באדם נשרפה באושוויץ. האדם ראה לאן תפיסותיו על רע וטוב יכולות להוביל. אז במה נאמין מכאן ואילך? בכך שאיננו יכולים להאמין בכלום. אמונה רק בספק עצמו.
שנות השישים: ילדי הפרחים הם ילדי הבייבי בום שנולדו בסוף המלחמה. עלייתו של העידן הפוסטמודרני. כהשפעה אדירה ממלחמת העולם השניה, אין אמונה באלוהים כלשהו, ואין אמונה שהאדם יכול לקדם את העולם לאיזשהו מוסר עליון כלשהו או ערכים מוחלטים. קידוש הספק. בהתאמה, מתחיל הרס שיטתי של מהויות שמנסות להגדיר דברים, כי כל הגדרה מייצגת ערך, כל ערך הוא רק בדמיוננו ונוגד את קידוש הספקנות.
הראשונה ליפול במלחמת הפוסטמודרנה: מהות שמבדילה בין עמים, גזעים ותרבויות. אז בואו נצעד לחלום בלי גזע ולאום. הלקח הראשון שהתבקש ממלחמת העולם.
השניות ליפול במלחמת הפוסטמודרנה: תפיסות היסטוריות ואמנותיות. אין היסטוריה עם טובים ורעים, אלא רק נרטיבים שונים. אין יפה ומכוער באומנות. קשקוש על בד יכול להיחשב יפה כמו המונה ליזה ואסלת שירותים באמצע מוזיאון יכולה להיות יפה כמו פסל של מיכלאנג’לו.
השלישית ליפול במלחמת הפוסטמודרנה: מהות שמבדילה בין זכר לנקבה. לא נסתפק בשוויון זכויות בין גברים לנשים, אלא בשוויון מהויות שטוען- אין שום הבדל נפשי, פסיכולוגי ואפילו פיזי בין גבר לאישה.
אז לאחר שנהרסה המהות כבן לעם כלשהו (איני באמת יהודי), נהרסה תפיסת ההכרעה הערכית (אין באמת טוב ורע) נהרסה המהות המגדרית (איני באמת זכר), נותרה לי עוד מהות אחת אחרונה שמגדירה אותי:
היותי אדם.
וזו מלחמתו האחרונה של הפוסטמודרניזם. הוא אינו מסתפק בהגנה על החיות מתוך רחמים, מוסר או שימור, אלא מתוך הטענה שאין למעשה שום הבדל בין אדם לחיה.
ספריו של יובל נוח הררי, הם המניפסט הרעיוני הגדול ביותר של הפוסטמודרניזם בארץ. הם מניחים את התשתית הרעיונית, ההיסטורית והמדעית לצידוק התפיסה. לא סתם הם רבי המכר הגדולים ביותר שהיו כאן בשנים האחרונות. באיחור של כמה שנים, הם נתנו תשתית רעיונית לדור שלם. בספרו השני של הררי, “ההיסטוריה של המחר”, הוא מקדיש שליש (!) מהספר לניסיון להוכיח שאין שום הבדל בין חיה לאדם. ולאחר טשטוש המהות האחרונה, יותר הכל. אין רע וטוב, זכר ונקבה, אדם וחיה. הבחירה היא מוחלטת.
כמו בכל תקופה היסטורית, שלילה טוטאלית של רוח התקופה איננה נכונה. אלו שרוצים לחזור אחורה ל”עידן תמים יותר וטוב יותר”, לא מתמודדים עם אירועי התקופה. הם בורחים. ההיסטוריה לא חוזרת אחורה. כל דור אומר על הדור הבא “זה נוער זה? זה בררה!”, אבל לרוב זו טעות. הדור הבא לא פחות מוצלח מהוריו. אלא מה- נילחם ברע שבפוסטמודרניזם, אך נדע גם שהוא מביא בשורה חדשה לעולם.
כל הערכים שסימן הפוסטמודרניזם, נכונים בעיקרם. רק שהיהדות גורסת שהם יבואו מתוך חידוד הבדלים ולא מתוך טשטושם. יש הבדלים בין עמים, אין הצדקה לשיעבוד ורצח, יש הבדלים בין זכר לנקבה, אין הצדקה להבדלי הזדמנויות, יש הבדלים בין אדם לחיה, אין הצדקה להרג והתעללות.
הפוסטמודרניזם מחזיר אותנו אחורה לימי “גן העדן”. אין עמים (טרם נולדו), אין זכר ונקבה (טרם הופרדו) אין אדם וחיה (טרם תודעת הייחוד של האדם). אנחנו בתקופת הבחירה החופשית הגדולה בהיסטוריה, לקראת המעבר הגדול מ”העם הנבחר” ל”עם הבוחר”.