הג’וקר מסרטי הקומיקס של באטמן נבחר לא מזמן לנבל הגדול ביותר בכל הזמנים, הוא דמות נבל הקומיקס הראשונה שמקבלת סרט בכיכובה, הסרט עליו הפך לסרט המצליח בכל הזמנים מתת הז’אנר שלו, והגו’קר הפך לאייקון תרבות.
האמת שכבר ממשחקי הקלפים הרגשנו שהג’וקר, ליצן החצר, הוא יותר חזק מכולם- הוא מעל המלך, המלכה והנסיך.
איך זה שהג’וקר, נטול הנשק והסמכות מנצח את המלך רב העוצמה?
כי לליצן החצר יש כוח גדול משל המלך. המלך כפוף לחוקים- גם אם הוא עצמו יכול לשנותם. אבל הליצן בז לחוקים. הוא מעליהם. הם לא מעניינים אותו. בסיפור על הנסיכה שרצתה את הירח- המלך עם כל עוצמתו ויועציו- לא מצליח להוריד לנסיכה את הירח. אבל הליצן הערמומי- יש לו חשיבה אחרת לגמרי- שלא חושבת בחוקים המקובלים- וכך הוא מצליח להוריד לנסיכה את הירח.
הג’וקר מהקומיקס של באטמן, הוא הנבל הכי חזק דווקא כי אין לו שום עוצמה. לא מעניין אותו כסף, לא מעניינת אותו נקמה, או נשקים מיוחדים או שליטה בעיר גות’אהם כמו האמביציות של שאר נבלי הקומיקס. מה שמעניין אותו זה רק יצירת כאוס. בלאגן לשמו. לשם יצירת הכאוס. להראות לכולם שהם חיים בשקר. שהקרקע היציבה היא אשלייה. שכל אדם טוב יכול להפוך לחיה טורפת בתנאים המתאימים.
ועדיין: למה דווקא הוא הפך לנבל האהוב מכולם?
אנחנו חיים בעידן הפוסטמודרני. והסאבטקסט של העידן הזה אומר: בכל דבר יש קורטוב של שקר. אין אמת אחת, או יותר מדויק- אין בכלל אמת. הטילו ספק בהכל.
המודרנה התאמצה למצוא סדר בהכל. כך היה במדע, וכך גם באידואלוגיות שנוצרו בתקופה המודרנית. קראו לזה דור ה”איזמים”. סוציאליזם, קפיטליזם, קומוניזם, נאציזם. כל שיטה ניסתה להגיד שיש לה את התשובה האחת שתביא מזור לאנושות. אולם לאחר מלחמת העולם השנייה והאכזבה העצומה מהסדר המפוקפק שכל מיני אידיאולוגיות ניסו לסדר, החלה התקופה הפוסטמודרנית שפחדה מלחפש אמת אחת. היא כבר ראתה לאן אנשים שחשבו שכל האמת אצלם הובילו- למרחץ הדמים הגדול בהיסטוריה.
והג’וקר הוא תוצר פוסטמודרני בטהרתו. הוא האלטר- אגו של תרבות הפוסטמודרניזם. הוא צועק בקול את מה שהפוסטמודרניזם לוחש בסאבטקסט. הכל שקר! צועק הג’וקר. פאק איט אול! הג’וקר מוכה הטראומה (הקומיקס לא מספק תשובה ברורה מהי הטראומה שלו), הוא האלטר אגו של האנושות מוכת היגון ממלחמות העולם. ולאנושות המוכה בא לצעוק: כולכם שקרנים! אין אמת, חידלו לחפש אותה!
אני מכיר כל מיני תשובות לפוסטמודרניזם. תשובות פונדמנטליסטיות שמחוסר יכולת להתמודד קוראות לחזור אחורה או תשובות שמרניות שלוקחות את הטוב ובוררות את הרע. אבל בעיני את התשובה הטובה ביותר נתנה תורת החסידות ובראשה רבי נחמן מברסלב- שכמו חזה את התקופה הפוסטמודרנית, מלאת הייאוש מהעולם.
לרבי נחמן יש דמות שמזכירה לי מאוד את הג’וקר- אבל כתמונת ראי שלו.
זהו התם ממעשה ה”החכם והתם” של רבי נחמן (אם לא קראתם בבקשה רוצו לקרוא. אחד מהסיפורים הגדולים ביותר של הספרות היהודית).
התם יכול היה להיחשב בקלות כליצן החצר של העולם. הוא מדמיין שלחם במלח זו ארוחה משובחת, הוא לובש סמרטוטים שהוא מאמין באמת ובתמים שהם מעילים יוקרתיים, מייצר נעליים צולעות למדי ובטוח שהן כליל השלמות, הוא תמיד שמח ומחייך ורבים תופסים אותו כשוטה הכפר. כליצן.
אולם מה רב הפלא, כשבכל שיחה שהוא פותח עם מישהו, הוא אומר לו דבר ראשון: “רק בלי ליצנות!”. כלומר- אל תתלוצץ איתי. אני שמח. אבל לא שמח מריר וציני. אם אתה רוצה להתבדח על חשבוני- בבקשה, אבל אז תוכיח שאתה טיפש ממני. אם רצונך בשיחה כנה- הנה אני כאן. אני מחפש אמת.
וכך אנו מתוודעים לדמותו של “התם”, שגם הוא בז לחוקים המקובלים- אבל בהיפוך 180 מעלות מהג’וקר, לא כדי לחשוף את נקודות השקר שבכל דבר- אלא בכדי לחשוף את נקודת האמת שבכל דבר.
זה מתבטא במשפט היפה ביותר של התם, שכבר עשיתי לי אותו קבע על לשוני. בכל פעם שמשווים אותו למישהו אחר הוא מיד אומר: “זה מעשה שלו וזה מעשה שלי”. אני זה אני, הוא זה הוא. בלי השוואות. יש אמת אצלו- ויש אמת אצלי. ואת ההמשך מוזמנים לקרוא במעשה עצמו.
וזו תשובת החסידות לפוסטמודרניזם. והיא כל כך יפה. החסידות לא נלחמת בה חזיתית. היא אומרת, שבסופו של דבר, הפוסטמודרניזם הביא בשורה גדולה לעולם. רק צריך לעשות טוויסט קטן בתמה המרכזית שלו.
הפוסטמודרניזם אומר: בכל דבר יש קורטוב של שקר.
החסידות אומרת: בכל דבר יש קורטוב של אמת.
מאוד דומה- מאוד שונה.
לא ארס הליצנות המריר שמחפש לחשוף את השקר שבכל דבר, אלא השמחה התמימה שחושפת את גרעין האמת שבכל דבר. בכל דרכיך דעהו. בהכל.
התם של רבי נחמן, הוא הג’וקר בצורתו היהודית.
איזה ג’וקר מתוק זה.
