מהו החטא האהוב בתנ”ך?

 

החטא האהוב עלי בכל התנ”ך מופיע בפרשת שלח: חטא המעפילים. ויש קשר גדול בין אותם מעפילים קדומים למעפילים שהקימו את מדינת ישראל.

 

תקציר המעשה:

אחרי שנאסר על בני ישראל להיכנס לארץ ונגזר עליהם להסתובב ארבעים שנה במדבר, קמו כמה אנשים חצופים ואוהבי הארץ והארציות והחליטו לנסות לכבוש את הארץ בכל זאת, בלי לבקש אישור מאף אחד. הם נכשלו בענק, הכנענים היכו אותם עד החורמה.

למרות הכשלון, הם כנראה הצליחו בחינוך. המדרש מספר לנו שהבנות של אחד המעפילים- היו בנות צלפחד- חגלה מלכה תרצה נועה ומחלה. בנות שהן מאוהבות הארץ הגדולות במקרא, בנות שדרשו “תנו לנו אחוזה”, תנה לנו אחיזה בארץ, גם אנחנו רוצות חלק בה, והן אכן יישבו שטח ענק בצפון השומרון.

 

המילה שמתארת את העולים הללו בפרשה שלנו היא מילה שמייצגת קצת חוצפה והתרסה- “העפלה”. והמילה הזו עשתה גלגול היסטורי מרהיב עד לימי הציונות.

חלק גדול מהעליות הציוניות היו עליות של התרסה כנגד תפיסות שאמרו שאסור לעלות וצריך עדיין להישאר ב”מדבר העמים” שבגלות. בימי הספר הלבן ההתרסה הזו הייתה גם כנגד האימפריה הבריטית, והעולים באוניות הרעועות שצפצפו על כל העולם- נקראו- מעפילים.

אין שם ראוי מזה. אין כבוד גדול מזה. עלייה חצופה- רק שלא כמו לפני 3300 שנה- הפעם צאצאיהם של מעפילי המדבר- הצליחו בענק.

 

מי שאמר כבר לפני מאתיים שנה סנגוריה גדולה על המעפילים של הפרשה שלנו, הוא מי שבעצם חזה את המעפילים שיקימו את המדינה- ר’ צדוק הכהן מלובלין.

הוא טען שהמעפילים עשו מה שעשו מתוך אהבה גדולה ומתוך הבנה שהמעשה שלהם ימשוך את הרצון העליון אחריהם. לפי ר’ צדוק, הם פשוט הקדימו את זמנם. הוא עושה דיוק מדהים על המילים שאמר משה למעפילים: “והיא לא תצלח” ואומר “ודייק, ‘והיא’.. לא תצלח עתה.. שיש זמן אחר שמצליח, והוא זמננו זה, בעקבי המשיח חוצפה תִרבה, שאז הוא העת לזה…” (צדקת הצדיק, מו).

מדהים. הוא בעצם אומר שהנה מגיע הזמן שצריך את החוצפה של המעפילים הקדמונים- ואז זה יצליח! וכך בדיוק קרה, על ידי אלו שנקראו- מעפילים.

(וכתב על כך טוב ממני איש האור חנן פורת בספרו מעט מן האור לפרשתנו).

 

אחד משיריו המפורסמים ביותר של ביאליק הוא “מתי מדבר”. שיר שקורא להתנער ממדבר הגלות. השיר כולו מתכתב עם שני הסיפורים שבפרשתנו, חטא המרגלים וחטא המעפילים. ביאליק משתמש במילים רבות מסיפור המעפילים בפרשתנו, ואומר- גם אם לא נראה שהאל איתנו- הפעם נעלה ונצליח. הנה מילותיו המרטיטות:

בַּשָּׁעָה הַהִיא –

פֶּתַע פִּתְאֹם יִתְנַעֵר דּוֹר עִזּוּז וְגִבּוֹר, דּוֹר גִּבּוֹר מִלְחָמָה…

הֵם קֹרְאִים:

“אֲנַחְנוּ גִּבּוֹרִים!

דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנָחְנוּ!

יָדֵנוּ לְבַדָּהּ, יָדֵנוּ הַחֲזָקָה

אֶת-כֹּבֶד הָעֹל מֵעַל גְּאוֹן צַוָּארֵנוּ פָּרָקָה….

אִם-אָסַף הָאֵל מֵעִמָּנוּ אֶת-יָדָיו

וַאֲרוֹנוֹ מִמְּקוֹמוֹ לֹא-יָמוּשׁ –

נַעַל-נָא אֵפוֹא בִּלְעָדָיו!

וְתַחַת עֵין זַעְמוֹ, לִבְרַק חֲמַת מַבָּטוֹ,

נֵרְדְּ לְפָנֵינוּ תּוֹעֲפוֹת הֶהָרִים הָאֵלֶּה,

וּפָנִים נִתְרָאֶה בָאוֹיֵב הֶחָמוּשׁ!

האֲזִינוּ!

הַסְּעָרָה גַּם-הִיא קוֹרֵאת לָנוּ: “הָהִינוּ!”

לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! יִתְפָּרְקוּ הֶהָרִים, יִשְׁתַּבְּרוּ הַגְּבָעוֹת

אוֹ יִפְּלוּ פְגָרֵינוּ חֳמָרִים חֳמָרִים –

הִנְנוּ וְעָלִינוּ

הֶהָרָה!

(מתי מדבר- חיים נחמן ביאליק- אדר א, תרס”ב אודיסא).

 

וכמו שכבר כתבתי בעבר: חילוניות איננה אי אמונה באלוהים. היא פשוט אמונה גדולה בכוחו של האדם וביכולתו להכריע לכאורה גם כנגד האלוהים כשצריך. כי לא בשמים היא. כמו גדעון השופט, כמו רבי יהושע בן חנניה, כמו רבי לוי יצחק מברדיטשב, כמו המעפילים.