במהלך קו מילואים סיימתי לקרוא ספר עב כרס על ההיסטוריה היהודית בגלות.
זה הסיכום שיצא לי:
כשהתבדלנו שנאו אותנו כי היינו מופרדים ומתנשאים,
אז ניסינו להתערבב ושנאו אותנו כי אנחנו מזהמים את דם העמים הטהור.
כשהיינו עניים מרודים שנאו אותנו כי היינו טפילים מטונפים,
אז התעשרנו ושנאו אותנו כי עשקנו את ההמונים.
כשהיינו בצד של המלוכה ובעלי האחוזות שנאו אותנו,
אז עברנו לצד של לוחמי השוויון והסוציאליזם וגם שנאו אותנו.
כשהיינו חקלאים נישלו אותנו מהאדמות,
כשלמדנו תורה שרפו לנו את הספרים,
כשעסקנו במסחר סגרו לנו אפשרויות,
וכשהיינו משכילים גירשו אותנו מהאוניברסיטאות.
כשהיינו מפוזרים בכל העולם שנאו אותנו כי זה לא נורמלי,
אז התקבצנו למדינה אחת אי שם במזרח התיכון: ועדיין רבים שונאים אותנו.
ותוך כדי סחיבת אלונקה מיוזעת במילואים חייכתי ואמרתי, וואלה, זה תמצית ההבדל בין הארץ לגלות. כאן כבר פחות אכפת לנו אם ישנאו אותנו.
כי על זה אני מודה כל יום:
שבארץ ישראל ניגרים מאיתנו נהרות של זיעה במקום נהרות של דם.
