במעגל השנה אני אוהב לחפש את הקשרים הסמויים מן העין. לא רק החגים עצמם, אלא דווקא הימים שבין לבין. יש קשר מיוחד בין איך שאנחנו מתנהגים בארבעת הימים שבין יום הכיפורים לסוכות לבין האירוע ההיסטורי שהתרחש בהם. כיום ארבעת הימים הללו הם ימים נפלאים ומלאי התרחשות. פטיש מסמר ניקח מהר. כל כך הרבה משימות. לבנות סוכה. לקטוף סכך. לבחור אתרוג. לקטוף ערבות. בשכונות החרדיות יש התרחשות שקשה להסביר במילים. כל אחד מחזיק משהו, סוחב משהו, רץ לאנשהו.
ומסתבר שבאופן מעניין אנחנו ממשיכים בדיוק את מה שעם ישראל עשה אחרי יום הכיפורים הראשון בהיסטוריה שלנו.
ביום הכיפורים הראשון אחרי יציאת מצרים משה ירד מהר סיני עם הלוחות השניים. היה זה סימן לסליחה וכפרה על חטא העגל. אבל משה בישר משהו נוסף: מתחילים לבנות את המשכן, המקום בו ישכנו תמידית ענני הכבוד.
מתי? שאל העם
כבר מחר! השיב משה.
רש”י מספר לנו שפרשת ויקהל ותחילת בניית המשכן היו מיד לאחר יום הכיפורים:
“וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה – לְמָחֳרַת יוֹם הַכִּפּוּרִים כְּשֶׁיָּרַד מִן הָהָר” (רש”י, שמות, לה, א).
וכך, רגע אחרי הבשורה הטובה על המחילה וקבלת הלוחות, עם ישראל היה עסוק עד מעל הראש בעבודה על בניית המשכן. פטיש ומסמר, חיתוך עצים, טויית בדים, יציקת כלים והכנת קישוטים. לא לסוכות; אלא למשכן.
היה זה הסימן הטוב ביותר לכך שעם ישראל חוזר לעצמו אחרי השבר של חטא העגל. זהו. קמים מהאבל ומתחילים לעבוד בשמחה, בפרץ של יצירתיות ובמרץ רב.
את הסוכה אפשר להתחיל לבנות מתי שרוצים. אבל מנהג ישראל להתחיל לבנות אותה רק אחרי יום הכיפורים למרות שזה לחוץ לדחוף הכל לארבעה ימים. וכך, מיד אחרי 40 יום של תפילות ווידויים שמקבילים לימים בהם משה היה על הר סיני בקבלת הלוחות השניים, מפסיקים לדבר ויוצאים לתכלס, פשוט לעבוד מתוך חדווה ויצירתיות.
רבי אליעזר אומר שהסוכות שהיו במדבר היו למעשה ענני הכבוד שליוו את ישראל בנדודיהם. אותם עננים ששכנו קבוע מעל המשכן, כפי שכתוב בתורה.
המשכן אם כן היה הסוכה הגדולה של עם ישראל במדבר.
כך יצא שאנחנו עובדים במרץ ומקשטים את הסוכה שלנו בדיוק באותם ימים שעם ישראל כולו החל לעבוד במרץ ולבנות במדבר את הסוכה הגדולה. כך גם מובן מדוע חוגגים את סוכות דווקא בעונה זו. אנו ממשיכים את המרץ והיצירתיות שבבניין הסוכה הגדולה, המשכן, המקום בו שכנו באופן קבוע ענני הכבוד במדבר.
