צריך ללמוד ללכת גם אם לא יודעים לאן.
אם הייתי מקבל תפוח על כל פעם שאמרו לי ש“אם אין לך יעד ברור לא תגיע לשומקום”, הייתי כבר יכול לפתוח מפעל סיידר.
רבים אומרים זאת גם על החברה הישראלית. שאם היא לא תדע להגדיר לעצמה יעדים ברורים היא לא תגיע לשום מקום. ולכן יש שבטוחים שכל עוד לא נמצא את הייעוד המשותף שלנו- אנחנו נידונים להתבוסס בבירבור תמידי.
הצרה באמירה הזאת שהיא שמה את כל התפוחים בסל של ‘למצוא את היעד האחד שיציל אותנו’, אבל מפספסת את ההווה שחייב תיקון כרגע- גם אם לא נסכים על היעדים.
המשפט המפורסם אומר “דע מאין באת- ולאן אתה הולך”. אלה הן שתי הקצוות של עם וחברה:
דע מאין באת: לזכור את השורשים.
ולאן אתה הולך: להגדיר יעדים של עתיד משותף.
אבל הייתי מוסיף עוד ארבע מילים:
“דע איך אתה הולך”.
עבר משותף? בהחלט יש לנו בשפע ואפשר להתגאות בו.
עתיד משותף? עדיין עובדים על זה.
אבל בינתיים, חשוב גם להסכים על “ברית הדרך המשותפת”.
יצא לי לפגוש כמה מנהלי חברות הייטק גדולות שסיפרו שפעילות החברה שלהם כיום שונה לחלוטין ממה שהם תכננו בהתחלה. פשוט, תוך כדי תנועה והליכה הם נחשפו לכל כך הרבה דברים וכיוונים חדשים- שפתחו להם אפשרויות שלפני שיצאו למסע הם כלל לא ידעו על קיומן.
מה שכן, הם ידעו איך ללכת. סטיב ג’ובס לא שיער בהתחלה לאן הוא יגיע, אבל צורת ההליכה בה הוא בחר, של מצוינות ועיצוב ברמה גבוהה- הייתה ברורה לו מההתחלה. היעדים הגיעו רק אחר כך.
המילים הראשונות שנאמרו לעברי הראשון היו- “לך לך”. תתחיל ללכת! אבל מה שאנחנו לא שמים לב- זה שאברהם לא קיבל יעד ברור. נאמר לו ללכת “אל הארץ אשר אראך”, אבל לא נאמר לו לאיזה ארץ! אברהם הולך והולך, ועל פי המדרש בודק כמה וכמה ארצות שונות בלי לדעת בכלל מה היעד ולאן הוא בעצם הולך. רק אחרי שהוא מסתובב ומחפש הוא מוצא את הארץ עם התכונות אותן חיפש. היעד הגיע רק אחרי היציאה למסע.
גולדה מאיר, כשביקרה בבית הספר של ילדותה, אמרה לילדים את הדברים האלה בדיוק נפלא:
“אין זה חשוב באמת להחליט בגיל צעיר מה בדיוק הנך רוצה לעשות כשתגדל… חשוב הרבה יותר להחליט על הדרך בה אתה רוצה לחיות. אם תהיו ישרים עם חבריכם ואם תקחו חלק במאבקים שטובים לאחרים ולא רק לעצמכם, הרי נדמה לי שזה מספיק! מה תהיו? זה כבר פחות חשוב.”
אנשים עלולים לכעוס על גולדה: מה?! לא חשוב מהם יהיו? מהם היעדים?
לא. פסקה גולדה. אם יבחרו בצורת הליכה שהיא טובה, ישרה ואכפתית- הרי שבסוף יגיעו למקום נהדר, גם אם כרגע הוא מעורפל למדי.
זה מה שאומרת “ברית הדרך המשותפת”.
שגם אם עדיין לא הסכמנו על היעדים- בואו נסכים על איך אנחנו הולכים יחד בדרך הזו.
מה התכלס?
איך נראית ההליכה הזו?
בפרק האחרון בספרי’ קיצור תולדות הישראליות’, הבאתי שלוש הסכמות שהן בעיני המפתח לאותה דרך משותפת:
- הסכמה שכולנו חלק מאותו סיפור גדול: לכן יש לנו אחריות זה על זה.
- בתוך הסיפור הגדול: צריך את כל הזרמים- לא מנסים לשנות את המהות שלהם.
- הזרם שלי חייב לקבל מהזרמים האחרים ולהתאזן מהם.
בשפה פשוטה יותר: אין בעיה שהזרם שלי, ידחוף למה שהוא מאמין בו. שינסה להשפיע. זה מצוין. אבל לא על ידי ניסיון לשינוי טוטאלי של זהות האחר, בין אם היא זהות חרדית, מסורתית, חילונית, לאומית או דתית.
ברגע שמישהו מנסה למחוק זהות- הוא רק מרחיק את האחר וגורם לו להתבצר יותר בעמדתו. אבל אם מבינים שאני אולי חולק עליך, אבל לצד זה גם איתך ולא מנסה לשנות אותך מהשורש- אז אפשר להתחיל לצעוד יחד.
רגע אז אסור לתת ביקורת? להעיר? להתעצבן?
מותר מותר ומותר. אם לא מנסים לשנות את המהות עצמה- אז הביקורת היא מעולה. היא שומרת על כולנו. היא שומרת על הלאומיות שלא תהפוך ללאומנות, על האוניברסליות שלא תהפוך לשכחת זהות, על תורת החיים שלא תהפוך לסם מוות.
אז ברית הדרך המשותפת היא רק טקטיקה זמנית עד שנסכים על איזו אמנה משותפת?
לדעתי היא הרבה יותר מזה.
דווקא דרכה, דרך ההליכה וההתקדמות המשותפת, אנחנו יכולים באמת למצוא את הכיוון. כי הייעוד לא נמצא אצל זרם אחד בלבד. הוא מפוזר אצל השבטים והזרמים השונים בעם. פשוט כל אחד מדגיש בו צד אחר.
ברית הדרך המשותפת היא לא רק ברית זמנית עד שנמצא את הכיוון. היא הרבה יותר מזה- היא זאת שבזכותה אולי נמצא אותו.
