הטעות החמורה ביותר לגבי המושג “מסורתי” היא שזה מין יצור כלאיים שנתקע באמצע בין להיות חילוני לדתי. כזה שקצת קשה להבין אותו כי איך אפשר לשיר בגרון ניחר ‘שוועת עניים’ בשחרית של שבת ואחר כך לנסוע ברכב לאימון כדורגל. כנראה שהמסורתי הוא שטחי או פשרן או חסר מודעות עצמית או בינוני או כל אלו ביחד.
אבל האמת היא הפוכה. המסורתיות היא היא צורת היהדות הוותיקה והטבעית ודווקא הדתי והחילוני- הם החידוש.
נסביר פרה פרה.
אבל נתחיל דווקא מהפיל שבחדר: המסורתי הוא ספרדי. מיוצאי ארצות האסלאם. אפשר להתחכם ולמצוא יוצאי דופן אבל בגדול כמעט ואין ציבור אשכנזי שמכנה עצמו מסורתי, גם אם הוא מתקרב ל”דת”.
ועכשיו דקה היסטורית:
עד לפני 400 שנים המושג “דתי” לא קיים. יש יהודי וזהו. כולם היו “יהודי רצף”. אם הייתי שומר יותר מצוות או פחות מצוות זה לא שינה את הגדרתי. כמו ששר טוביה החולב: המסורת היא העיקר.
אבל לפני כ400 שנה יהדות אירופה החלה לעבור סדרה של מהפכות, כשכל מהפכה הובילה לתנועת נגד:
תנועת השבתאות והפרעות של חמלנציקי הרשע הולידו את החסידות. הפחד מהחסידות הוליד את תנועת “המתנגדים”. בינתיים במערב אירופה עולה תנועת ההשכלה שיוצרת תנועת נגד בדמות הדתיות האורתודוקסית. במזרח אירופה מהפכנים רוסים מתחילים את תנועת החילון וכנגדה מתחילה לאומיות יהודית. מכל אלו עולה התנועה הציונית וכהתנגדות עזה לה מתחילה לנבוט החרדיות.
מה משותף לכל אלו?
כולן תנועות של מרד. ציונות של מרד, השכלה של מרד, דתיות של מרד, חרדיות של מרד, חילוניות של מרד. הן עולות לעולם בלהט ובסער, עם מנהיגים סוחפים, שמבחינתם באים לחדש ולהציל את היהדות, או “לגלות” את היהדות האמתית. כל אחת טענה בתורה שהיא היא היהדות הרצויה והמקורית אבל למעשה כולן היו תנועות מהפכניות.
הדתי הוא המצאה אירופית בדיוק כשם שהחילוני הוא המצאה אירופית. שניהם נוצרו כתוצאה מזעזועים פנים יהודיים וכהשפעה מרוחות המרד והשינוי שנשבו בכל אירופה.
ובינתיים בארצות האסלאם הכל הרבה יותר רגוע. שם לא היו בתקופה זו מהפכות רעיוניות גדולות, ובהתאמה, גם יהודי ארצות האסלאם היו פשוט יהודים, שמשמרים את היהדות שנהגה מדורי דורות בגלות. כל מה שיהודי אירופה צעקו בלהט ובתחושת גילוי אמריקה, היה פשוט חלק מיהדות ארצות האסלאם. שם למשל, לא היה צורך בהמצאה שנקראת “ציונות- דתית” כי הציונות והכמיהה לשוב לציון בפועל ממש, היו קיימים ביהדות הספרדית באופן טבעי. אותו דבר על ההשכלה. מה שמנדלסון ראה כחידוש גדול, היה חלק מהדי אן איי של יהדות האסלאם ששילבה באופן טבעי לימודי פילוסופיה ומדעים בלי לראות בזה בכלל סתירה.
הייתה זו יהדות שלא ראתה צורך בלהגדיר מי בפנים ומי בחוץ או מה בפנים ומה בחוץ. יהדות של מסורת ולא של מרד.
וכך גם היום. המסורתיות היא לא בלבול בין דתי לחילוני. הפוך. היא אמירה ברורה מאוד של זהות. היא לא נזקקת לפלפולים הגדרות ומרידות כאחותה האירופית. היא זרם היהדות שזרם עד אלינו בצורה נינוחה וישירה למדי, ללא המפלים והסלעים של יהדות אירופה. ובתוך הזהות החזקה הזו, הבחירה של האדם הפרטי מה לקיים ומה לא- היא שלו בלבד, וגם נינוחה הרבה יותר- כי אי בחירה שלי בדקדוק כזה או אחר לא מוציא אותי מהגדר, אני עדיין חלק מזרם הזהות הגדול. המסורתיות היא רצף. גם רצף היסטורי וגם רצף אנושי. לכן נדירה בה המילה “חזרה בתשובה”, ומחליפה אותה המילה “מתחזקים”. כי לשיטתה כולנו על רצף- לעתים מתחזקים לעתים נופלים.
אז מה אני בא לומר? שהמסורתיות היא האמת והשאר מזויף? לא ולא.
כי גם מרידות הן חלק מהיהדות. כמו שמרד החשמונאים הקים מדינה יהודית, כך גם המרד של הבעל שם טוב בצביעות הרבנית הוליד נשמה יהודית. והמרד של מנדלסון הוליד יהדות בעלת השפעה עולמית והמרד של החתם סופר הוליד יהדות הלכתית בשכבות רחבות מאוד והמרד של הרצל הוליד מדינה.
אבל עדיין, כנגד מי שחושב שהמסורתי הוא כלאיים בין החילוני לדתי- צריך לזכור שדווקא המסורתי והמסורתית הם יהודים של לכתחילה, ואילו הדתי, החילוני, הדתי לאומי והחרדי- הם אלו שיצאו מהמסורתיות ולא להיפך.
