שאלות וערעורים על ברית המילה התחילו לצוף בזמן האחרון. כבר כמה פעמים נתבקשתי מאנשים שאנסה להסביר להם את הדבר הזה. איזה חוסר רציונאליות מדהים שהמצווה אולי הכי קשה והכי לא מובנת והכי מבדילה לצמיתות בין היהודי לשכנו היא דווקא המצווה עם אחוזי הקיום הכי גבוהים בעם ישראל.
מצרף כאן את מה ששלחתי לשואלים:
***
אין מה לשקר. ברית מילה זה דבר קשה. בכל ברית שערכתי לאחד משלושת בני, אני לא יכול להגיד שהרגשתי התרוממות רוח. הרגשתי כאב, לפעמים גם כעס. מה זה צריך להיות? זה כל כך לא מובן. זה כואב. אי אפשר לשקר בתחושות.
וזה מעלה לי את אחד הניגודים הכי גדולים שיש. דווקא המצווה שהיא הכי קשה והכי לא מובנת בכל המסורת היהודית היא המצווה עם אחוזי הקיום הכי גבוהים בעם ישראל. למעלה מ 99% מקיימים את ברית המילה, נתון בלתי נתפס שמשאיר הרחק מאחור גם קונצנזוסים אחרים כמו יום הכיפורים וליל הסדר. שאף אחד לא יספר לי סיפורים כמו “אני לא רוצה שהילד שלי יתבייש במקלחות בצבא”. נו באמת. זו לא סיבה לערוך מצווה קשה כל כך. ואני מודיע מראש שלא תהיה לי תשובה לשאלה הזאת. וזה דבר מוזר כל כך ונפלא כל כך ומפחיד כל כך לדעת שהמצווה הכמעט יחידה שמשותפת לכל יהודי העולם- היא גם המצווה הכי קשה, הכי אישית, הכי בלתי ניתנת להסרה ולחזרה.
הראשון שערך ברית מילה היה אברהם העברי. חכמים אומרים שנקרא אברהם העברי מפני שכל העולם היה בצד אחד והוא בעבר השני. והנה אנחנו במו ידינו מציבים את עצמנו בברית המילה בעבר השני של העולם, ככאלה שלא משנה מה נעשה, יש משהו שתמיד יבדיל אותנו מאחרים. לתת תירוצים על משמעות הברית והשמונה ימים וכאלה לא יהיה רציני כמו פשוט להציב את התמרור העוצמתי הזה: שיש רק מצווה אחת שבאופן מובהק מכניסה אותך לעם היהודי, וזו המצווה היחידה שכל היהודים מקיימים.
***
יהודים אוהבים להתלונן. המילים הראשונות שעם ישראל מוציא מהפה אחרי יציאת מצריים הם תלונות וזה ממשיך ככה לאורך כל ההיסטוריה שלנו. בין אם אנחנו מאמינים באל ובין אם לא, אנחנו מבינים שיש איזה “אתה בחרתנו” היסטורי שמעמיד את העם היהודי במקום נפרד ונבדל. לא בהכרח יותר טובים- אבל נבדלים. וגם כשאנחנו לא רואים את הנבדלות הזאת- אומות העולם טורחות להזכיר לנו אותה באלף ואחת דרכים.
וקיבלנו תיק של 90 קילו לשאת על הגב והוא כבד מאוד, ואנחנו מתלוננים בלי הרף- למה דווקא אנחנו נבחרנו, למה אנחנו נבדלים. יהודים לאורך כל הדורות מתלוננים על ה’אתה בחרתנו’ הזה, שלא תמיד מביא שובר של בכורה בצידו, אלא שובר של אחריות שלפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים לשאת יותר.
נתן אלתרמן כתב זאת במילותיו המצמררות:
“שֶׁאַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים
לֵהָרֵג מוּל כִּסֵּא כְבוֹדְךָ.
וְאַתָּה אֶת דָּמֵנוּ אוֹסֵף בְּכַדִּים
כִּי אֵין לוֹ אוֹסֵף מִלְּבַדֶּך”
***
ואז מגיע רגע האמת. הרגע שבו נותנים לך זכות בחירה. לא עבורך, אותך לא שאלו- עשו לך כבר ברית מילה. זכות בחירה עבור הדור הבא.
ואתה כבר גדול ומבין היטב את המשמעות. סבא רבא שלך ראה פוגרומים, סבא שלך ראה את הנוראה שבזוועות העולם, אבא שלך ראה את מלחמות הקיום של המדינה הצעירה ואתה חווית את אזעקות הטילים מעיראק מלבנון ומעזה. אתה מספיק בוגר כדי להבין את המשמעות הנהדרת והנוראה כאחד של מה זה להיות שייך לעם הזה.
והנה מגיע הרגע שבו זכות הבחירה בידך, האם לקיים את הברית שקובעת בן רגע- האם אתה חלק או לא חלק. ציווי שנעשה באיבר שאחראי על ההמשכיות של העולם ושבו נעשה הסימן שקובע גם האם אתה בוחר שצאצאיך יהיו חלק מההמשכיות של העם.
וזה לא מובן, ואין ולא יהיה לזה הסבר מניח את הדעת, ודווקא שם, בנקודה הזו- כל היהודים כמעט בלי שום יוצא מן הכלל, בוחרים להגיד-
אני בפנים. אני חלק. אם זה טוב ואם זה רע אין כבר דרך חזרה. כמו החייל המצטיין של המחלקה שתמיד מעמיסים עליו את כל האחריות, וזה כבד לו, והוא עוד רגע קורס, והוא מלונן מלא- למה תמיד אני נבחר? וכמה שהוא מתלונן הוא יודע שתמיד כשיצטרכו אותו הוא יהיה שם. הוא לא יכול אחרת. האופי הזה שלו זו הסיבה שהמפקדים מלכתחילה העמיסו עליו את כל האחריות הזו.
הזמר הענק לאונרד כהן, באחד משיריו האחרונים לפני מותו מציב את השאלה הזו בכל עוצמתה (חובה להקשיב לשיר שנקרא- You want it darker). יש מילה אחת שכמעט כל מנהיג תנכ”י גדול אמר פעם אחת בחייו:
הנני.
זו מילה שאי אפשר לתרגם. היא מעבר ל”אני כאן”, היא יותר עוצמתית מ”אני מוכן”. זו מילה שנאמרת מתוך כובד ראש עצום, שיודע היטב את המחירים, ובכל זאת אומרת- הנני. זה לא רק ‘כן’, אלא: אני בפנים. אני חלק. אני אומר כן מבפנים. מתוך המעגל.
הנני.
לא מנסה להסתיר את הקושי. את זה שבעצם כבר נמאס לא להיות נבחר. אבל בסוף, בכל זאת, בוחר להיות בפנים. ככה שורר זאת לאונרד:
“אם אתה השופט, הוצא אותי מהמשחק
אם אתה הרופא, אני פצוע ומצולק
אם לך התהילה אז בי הבושה תדבק
מדוע אינך מאיר לנו?
נכבה את הלהבה.
יתגדָל ויתקדָש שמך הגדול
אלף נרות דלקו אך היכן הכל-יכול?
זה לא מספיק לך?
הנני,
הנני!
אני מוכן”.
אחרי שמונה ימים מסירים ליהודי את עורלת הגוף, אחר כך במשך שמונים שנה עליו להסיר את עורלת הלב. זוהי הברית.
הנני.
