אם בועז מבית לחם היה שואל רבנים אם מותר להתחתן עם רות המואביה לא היה נולד לנו דוד המלך. הם היו מתפלפלים אתו ואומרים, תראה היא באמת בחורה נהדרת אבל נו, זה לא שייך, והאמת שהיינו רוצים להתיר אבל אין לנו כתפיים מספיק רחבות, דבר כזה צריך סנהדרין או אולי הרבנים של דורות קודמים שהם באמת היו גדולים, אבל הם כמלאכים ואנו כחמורים ולכן בצער רב וכו.. וכו…
אבל בועז לא שאל. הוא הבין בצורה ברורה שכך ראוי, עשה מעשה, וכך נולדה מלכות ישראל.
לפני שנה וחצי עמדתי בהר הזיתים עם תלמידת החכמים שלה רוזנק שורשן על קבר בתה טל. גשם חזק ירד עלינו. היינו חמישה בנים וחמש בנות. ואחרי שאמרנו פרקי תהילים, שלה קמה ואמרה קדיש. הקדיש הכי חזק והכי יפה ששמעתי מימי. אני לא איש הלכה. אני מניח שרוב הרבנים יאסרו אמירת קדיש כשהמניין מורכב חציו מנשים. אבל זה היה רגע בהיר ועוצמתי שבו ברור שהצדק הוא לא עם פלפול ההלכה אלא עם התחושה האינטואיטיבית הפשוטה- כך צריך להיות. הנשים ששוות היום בכל תחומי החיים (לפחות זו השאיפה) צריכות להיות גם שוות במניין. שלה עשתה את מעשה בועז ורות.
המאמר הזה לא נכתב עבור רבנים. לא כי אני לא מעריך אותם. אני מעריך אותם מאוד. הם נושאי מסורת הלכתית חשובה שאני לא מבין בה מספיק. אין לי ציפייה מהם פשוט כי לא מהם יכול לבוא שינוי. כמו שאין לי ציפייה ממנהל בית ספר קונבנציונלי שיקום ויהפוך יום אחד את כל בית ספרו להיות בית ספר חקלאי או דמוקרטי. השינוי לא יכול לבוא מהמנהל- כי הוא בחר להיות בחינוך קונבנציונלי. הוא יבוא מאנשים מבחוץ שהדבר בוער בהם והם יקימו בית ספר אחר. ואין אחד עדיף מחברו- טוב שיהיו שני סוגי בתי הספר. לאורך הדורות, ההלכה משתנה הרבה פעמים מתוך הציבור. זה הפוך ממה שחושבים; לא הרבנים משנים את ההלכה, אלא הציבור משנה אותה- והרבנים מיישרים קו. תהליך שלוקח שנים, אבל כך זה קורה פעמים רבות.
שמעתי פעם מרב שאני מאוד מעריך (לא כותבו בשמו כי שמעתי זאת ממקור שני) שאמר שהשולחן ערוך שיש לנו היום הוא “השולחן ערוך של שבט לוי”. במילים אחרות- השולחן ערוך, שנחשב ב 500 השנים האחרונות לסוף הפסוק ההלכתי, הוא בעצם ספר לסיירת ההלכתית. הוא אמור לתת זרקור למי שרוצה לעלות במעלות החסידות דרך ההלכה (ויש כמובן גם דרכים אחרות לעלות), אבל הוא הפך ברבות השנים- מהקו העליון, לנורמה שאמורה לחייב את כולם.
הבעיה היא- שזה לא עובד.
רבים מאנשים שמאמינים במסורת ישראל ומאמינים בחשיבות המצוות- לא מקיימים ולא מנסים לקיים את דקדוקי השולחן ערוך. ואז קומץ של אנשים ששואפים לקיים “קלה כבחמורה” קוראים למי שלא מיישר אתם קו- חפיפניק, מסורתי, מזרוחניק, לייט וכו… (אגב, הסיסמה “קלה כבחמורה” היא מוזרה מאוד. הרי כל העניין הוא שיש קלה ויש חמורה ואתה יכול לעשות מדרג הגיוני. הרי להתייחס ל”לא תרצח” באותו יחס של אכילת קטניות בפסח- זה זה הטירוף. מה זו הסיסמא הלא נורמלית הזאת של קלה כבחמורה? באיזה עוד מערכת חיים זה עובד? חייל שהתרשל בקשירת השרוך שלו דומה לחייל שגנב חמישה טילי לאו מהבסיס?).
האם ייתכן שמשמעות החזרה לתורתה של ארץ ישראל, היא חזרה לתורה השבטית- שבה יש כמה מסלולי נורמות הלכתיות?
תורה אחת ניתנה בסיני. אבל את דקדוקי התרי”ג קיים כל שבט באופן אחר. הרבה יותר מהחילוק של ימינו בין ספרדים לאשכנזים (כמה צער יש לי שעולי אתיופיה שהייתה להם מערכת הלכתית חזקה, אך שונה מאוד משלנו, הוכפפו על ידי הרבנות להיות “ספרדים” ובכך נמחקה לנו אחת מהמערכות ההלכתיות היפות שהתקיימו עד ימינו).
בעבר, בכל פעם שהייתי מתבאס על הלכה מסוימת שנוגדת בעיני את ההיגיון הבריא, הייתי אומר בחיוך שאני חייב כבר להיות הרב הראשי כדי לשנות את העיוות הזה. היום אני מבין שגם אם הייתי הרב הראשי לא הייתי משנה כלום… כי דפוס החשיבה שהיה מביא אותי לשם לא היה מאפשר לי לשנות (מסייג את עצמי: הרב עובדיה והרב גורן ערכו שינויים אמיצים ומרחיקי לכת בהרבה תחומים). היום אני מבין שפשוט צריך מספיק נשים ואנשים “בועזים” שימשכו עצמאית את קיום המצוות למה שמחייב המצב וההיגיון, והרבנים, ילכו ברבות השנים אחריהם.
הבו לי בועזים שיבנו פה את תורת ארץ ישראל.
