כשמתקשרים אלי קציני או קצינות חינוך ומבקשים קטע קריאה על איזה ערך שאמרו להם להעביר עליו שיעור חינוך, בא לי להגיד להם: עזבו. תוותרו מראש. זה יצא משעמם בכל מקרה. איך אני יודע? כי לדבר ישירות על ערכים זה גם משעמם וגם לא מועיל.
לצבא יש קטע כזה לעשות מערכי חינוך- בסגנון של כיבוש יעד מבוצר.
מטרת השיעור: החייל ילמד את ערך הרעות. לדחוף לך ערכים ישר לפרצוף. הבעיה היא שזה לא עובד. אני זוכר את המפקדים שלי מעבירים שיעורי ערכים שאתה רואה בבירור שלפני שנייה הם קראו את זה באיזה מערך שיעור שהמ.פ אמר להם להעביר- והם פשוט הקיאו מה שקראו- ועמדנו נבוכים, וגם הם וגם אנחנו רק רצינו שזה יסתיים.
“אמממ, ערך הרעות: צריך להיות חברים כי ככה וככה…” ואת ההמשך אין אפילו אחד שזוכר. אתם חושבים שמישהו נהיה יותר חבר ממערך ערכים כזה? תשכחו מזה. אבל כשהמ”כ ראה מישהו שלא עוזר לחברים לשפצר- ואז מעומק הלב הוא זעם ואמר- יה חבורה של דגנרטים- תעזרו אחד לשני- תהיו בני אדם! והעיניים שלו רשפו- אז זה נכנס. את זה אני זוכר.
כל סופר טוב יודע שסיפור דידקטי שיש בו מסר שמובא לך בצורה ישירה- לא יצליח. אבל סיפור שפשוט מתאר לך מה קורה ונותן לך לחשוב לבד- שם נמצאים הסיפורים הגדולים והנוגעים באמת.
יודעים מה יפה בתורה ובסיפורי התנ”ך שלנו?
הם כמעט אף פעם לא מדברים על ערכים מופשטים. רק דוגמאות מהחיים וסיפורים,- בלי מוסר השכל בסוף. בלי מסר שדוחפים לך לתוך הפנים. בתורה כמעט אף פעם אין מסר ישיר. בסוף הסיפור על יוסף ואחיו התורה לא אומרת: “ולכן יהודים חביבים, תהיו חברים אחד של השני ואל תגרמו לקנאה וכו”… מה פתאום! היא מביאה לך סיפור בוקס בתוך הבטן. אתה כועס יחד עם האחים, אתה בוכה יחד עם יוסף. וזהו זה. זה נכנס. כל מילה נוספת מיותרת. ובכלל, אין כמעט אידיאות מופשטות. אלא בעיקר דוגמאות קצרות וקולעות.
בואו ננסה לתרגם פסוק מספר שמות פרק כג, בדרך שכתובים ערכי צה”ל:
“החייל יסייע, יעזור, יתרום וינסה להשפיע בצורה מיטבית בכל מקום בו יידרש לכך, יפגין את ערך הרעות תוך מעורבות אקטיבית במתרחש והפגנת מסוגלות ואחריות אישית, גם במצבים קונפליקטואלים בהם יש דמויות עמם קשה לו להזדהות ובכך יפגין את ערך הנתינה בכל מחיר… בלה בלה בלה”.
נשברתם באמצע? גם אני נשברתי מלכתוב את זה.
עכשיו נראה איך התורה מנסחת את הערך הזה:
“כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ? עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ”
בום! וואו. כולה 13 מילים ותראו כמה יש כאן: יש סיפור, יש דרמה, יש מתח יש קונפליקט. החמור נפל באמצע הדרך, כל המשא נשפך, אבל אני ממהר לאללה- מה לעשות? אני פשוט אמשיך ללכת ואקווה שלא ישימו לב שאני פה. הולך בשקט. מגניב מבט. שיט הוא קלט שראיתי. אויש, גרוע יותר- זה גדליה מהמוסך. אני לא סובל אותו, עכשיו יש לי גם תירוץ, על גופתי המתה שאני עוזר לו. הנה אני אמשיך כאילו לא ראיתי. היי אחי- עצור, רואים אותך- לא תוכל להתעלם! זה ירדוף אותך. בוא בוא תן כתף.
בימי הביניים הפילוסופים היהודים הגדולים כבר מנסים למצוא את האידאות המופשטות שמהן יוצאת כל התורה: רבי סעדיה גאון מונה 10 עיקרים, הרמב”ם מונה 13 עיקרים, רבי חסדאי קרשקש מונה 6 עיקרים ורבי יוסף אלבו הצליח לצמצם לשלושה עיקרים בלבד.
אבל יסלחו לי גדולי עולם אלו, חיפוש העיקרים הזה נובע מהשפעות זרות; פילוסופיה יוונית והמשכה הנוצרי. הדת הנוצרית למשל, בנויה על מערכת של אמונות ודעות (דוגמטיקה). אולם ליהדות אין תיאולוגיה – היא מערכת מצוות. היא פחות מתעסקת במהותו של האל- ויותר בפרקטיקה: מה מצופה מהאדם לעשות בעולם.
זו הבנה שהתפלספות אין סופית על ערכים לא בהכרח מובילה לפעולה. אבל הפוך דווקא כן: פעולות, עשייה מצוות, דווקא מטמיעות ערכים בדרך העמוקה ביותר.
***
דבר בשם אומרו: את התובנה שהתורה לא עוסקת בערכים מופשטים ראיתי במאמר שכתב על כך הרב עדין שטיינזלץ. לצערי איני זוכר שמו. את התובנה על כך שסיפורי התורה הם נטולי מסר ישיר מביא מקס מרדכי שטנר בספרו “הצלחתם של מספרי הסיפורים”.
