למצוות של מספר שבע יש מכנה משותף: הן שומטות את תחושת הבעלות שלנו.
שמיטה אחרי שבע שנים: האדמה לא שלך “כי לי הארץ”.
שבת אחרי שבעה ימים: הזמן לא ברשותך.
נידה שבעה ימים: אשתך איננה בבעלותך.
עבד משתחרר אחרי שבע שנים: בני אדם אינם בבעלותך, “עבדי הם”.
שבעת ימי סוכות: ביתך איננו מבצרך. צא לבית עראי.
שבעת ימי פסח: מזונך וממונך לא בידך, תאכל לחם עוני.
ואחרי ההפנמה הזאת, למצוות הללו כמעט תמיד יש את היום השמיני:
בשמיני של שמיטה מתכנסים להקהל.
ביום ראשון חוזרים לששת ימי המעשה.
בשמיני לנידה האישה טובלת וחוזרת הקירבה הזוגית.
בשמיני עצרת אחרי סוכות חוזרים לבית היציב.
בשמיני של פסח, שבועות, הוא חג הלחם והאוכל התפוח.
היום השמיני, שבו חוזרים אל החיים, אל הקניינים שחשבנו שהם בבעלותנו, אבל חוזרים קצת אחרת, עם ההבנה שמוטל עלינו לפעול לעשות לנצל את הזמן ולעבד אדמה. אבל מתוך הבנה שאנחנו יוצרים שותפות, לא בעלות וכיבוש.
