האתאיזם הפסיד. החילוניות ניצחה.
איך זה ייתכן? כי חילוניות איננה אתאיזם. היא לא קשורה לאמונה באלוהים. היא מערכת ערכים שלמה, עגלה מלאה בדרך ארץ, שמתוכה- האתאיזם הוא בסך הכל אופציה, לאו דווקא המועדפת.
האתאיזם הפסיד בענק, כי אם הייתי שואל, נניח את חלוצי העלייה השלישית, איך לדעתם יראה הציבור במדינת ישראל בעוד 90 שנה, הם היו אומרים בביטחון גמור שהרוב המוחלט יהיו אתאיסטים. אם הייתי שואל את אנשי עידן הנאורות של המאה ה18 הייתי מקבל תשובה דומה. נראה היה שהתבונה האנליטית מובילה למקום אחד בלבד- לאתאיזם מטריאליסטי (כזה המאמין שיש רק חומר בעולם).
בפועל קרה ההיפך הגמור: בעולם כולו מעריכים את האתאיסטים הגמורים בין 2 ל 13 אחוזים, תלוי לפי איזה סקר. בישראל לפי סקרים שונים כ 80% מאמינים באלוהים. כלומר רוב אלו שמזהים עצמם כ”חילונים”, מאמינים באלוהים. וזה לא שהתבונה והרציונאליות נמצאת רק אצל האחוזים הבודדים של האתאיסטים. המאמינים באלוהים, הם מדענים דגולים, וחוקרים ורציונליים לא פחות מעמיתיהם האתאיסטים.
אבל החילוניות ניצחה. כי החילוניות הביאה לעולם ערכים גדולים, שבקרב העולם המערבי ובתוכו ישראל כמעט אין מי שלא מתייחס לערכים הללו כערכי יסוד. לחילוניות ערכים רבים, ושלושת הגדולים שלה, מבוטאים בשמות בהם אנו מכנים בעברית את החילוניות:
חילוניות: אמונה גדולה בחול. בממשי. לא תיקון עולם שיעשה על ידי מיסטיקה או בריחה למחוזות מנותקים מהמציאות, אלא על ידי המצוי והעכשווי. היטיבה לתאר תפיסה זו רחל המשוררת: “כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם… לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,
הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן: לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד, עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן”.
חופשיות: החופש לבחור. החופש לא לקבל סמכות. אין זה אומר שאינני יכול לקיים מצוות- אבל אם זה יקרה זה יהיה מתוך בחירה עמוקה. מכאן נטייתה של החילוניות לא לקבל מוסכמות- לא של רבנים ולא של אף אחד. היא שואלת, מבקשת ומחפשת וגם אם תתקרב לאלוהים יהיה זה גם מתוך חופש ובחירה.
הומניות: אמונה גדולה באדם. ביכולותיו. בטוב ליבו. ומכאן גם תפיסה אוניברסלית יותר. כפי שהיטיב לבטא טשרניחוסבקי “שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין, כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ. כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז, כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז”.
נכון- מי שמקבל את שלושת הערכים המרכזיים הללו- עלול להיות פחות מחויב לתורה ומצוות. כי כשמאמינים ביכולותיו המוסריות הטבעיות של האדם- פחות יש צורך בחוקים אלוהיים, כי כשמאמינים בחופש פנימי עמוק- יש פחות סיכוי שתעשה בדיוק ככל אשר יורוך הרבנים, וכשאתה מאמין בחול, בפרגמטיות ביום המומש ביד- יש פחות סיכוי שתתחשב בשיקולים של ‘נצח’ (למשל האם רלוונטי שאברהם קיבל לפני 3000 שנה הבטחה בשכם על הארץ? הרלוונטי הוא מה שקורה עכשיו, שיש שם 200,000 פלסטינים).
אבל זו רק נטייה אחת אפשרית- ובהחלט לא מחייבת.
אפשר לקבל את כל הערכים החילוניים ולהיות מאמין גדול. זו אמונה שונה מהמקובל, יש בה הרבה חופש בחירה, יש בה אמונה שתיקון עולם- הוא לא מיסטיקה אלא הטבת המצב החומרי לכמה שיותר חיים על פני האדמה (בדיוק כמו במקרא- ונתתי גשמיכם בעיתו יורה ומלקוש. ונתתי שלום בארץ).
ואמונה כזו היא יהודית למהדרין- או מוטב לומר- ישראלית. הישראליות הקדומה הייתה חופשית יותר, חילונית יותר, מאמינה באדם. משמעותה “כי שרית עם אלוהים ואנשים- ותוכל”. החופש מאפשר לה להתווכח גם עם אלוהים, כפי שיהודים רבים עשו לאורך ההיסטוריה, מאברהם אבינו, דרך רבי יהושע בן לוי, רבי לוי יצחק מברדיטשב, והציונות כולה. ולעתים נדמה שאלוהים רק מחכה לאנשים חופשיים כאלו. שכשהוא נפגש בהם הוא מחייך ואומר- ניצחוני בני. ניצחוני בני.