למה מפלגות המרכז תמיד כושלות?
מדוע בכל מערכת בחירות קמות מפלגות מרכז חדשות במן שהישנות קורסות ונעלמות. כולנו, קדימה, חוסן לישראל, מפלגת המרכז והדרך השלישית: כל אלו שמות של מפלגות מרכז שהיו ונעלמו.
אז למה הן נעלמות?
התשובה קצת מבאסת אותי באופן אישי, אבל ניתוח היסטורי מעמיק מגלה את הנתון הבא:
אנשי המרכז אינם יכולים להנהיג.
יש לאנשי המרכז תפקיד חשוב וענק: להדביק לאחד ולחבר. אבל לאחר שעשו זאת- אנשי המרכז פשוט לא מסוגלים להמשיך להוביל.
והנה הניתוח ההיסטורי המקוצר:
בין כל שבטי ישראל היה שבט מובהק שהוא שבט ‘המרכז’ ותפקידו היה לאחד: שבט בנימין. הוא ישב בדיוק במרכז הארץ בין כל השבטים, עירו הייתה ירושלים ש”לא נתחלקה לשבטים”, האבן שלו בחושן הייתה ‘ישפה’, אבן שמכילה את כל הצבעים והגוונים. וכך גם אנשי בנימין תמיד איחדו את הקצוות השונים בעם:
בנימין הקטן והעניו הוא זה שבזכותו הסתיימה מלחמת האחים הנוראית בין יוסף לאחיו (כשיהודה ויוסף שניהם נאבקים על ליבו).
שאול מבנימין הוא זה שאיחד את העם אחרי תקופת השופטים המפולגת בה “איש הישר בעיניו יעשה”.
מרדכי ואסתר מבנימין לקחו את “העם המפוזר והמפורד בין כל העמים” ו”כינסו את כל היהודים” יחד לאחדות לאומית בגלות.
איזה כוח אדיר יש לשבט המופלא הזה. צעיר השבטים, זה שמנמיך את עצמו ומתוך ענווה והכלה של כל הגוונים- מצליח לחבר ולפשר ביניהם.
אבל דווקא ההבנה וההכלה הזו פעלה לרעה בשעה שהיה צריך לקבל החלטות מנהיגותיות קשות אל מול רוע מתפרץ:
אנשי בנימין שניסו לסנגר ולחמול על האנסים והרוצחים במעשה “פילגש בגבעה”, סרבו להסגיר אותם והובילו למלחמת אחים נוראה.
שאול המלך הגן על אגג העמלקי המרושע והקשיב יותר מידי לעם שחמל על הצאן והבקר במלחמה מול הרוע הצרוף של עמלק.
מרדכי ואסתר לא מינפו את ההצלחה האדירה שלהם למען עליה לארץ ישראל ועל כן הורידו את מרדכי מגדולתו בסוף ימיו (חז”ל).
אנשי בנימין היו מנהיגים אדירים, אבל בשעת המבחן, הרצון שלהם להקשיב לכל אחד, לחמול לוותר ולהתפשר- גרמה לנזקים.
לכן הם תמיד הנהיגו לזמן קצוב; היה צריכים אותם לזמן האיחוד, אבל אחר כך הם הוחלפו במנהיגים אחרים:
שאול שיותר מידי הקשיב לעם לא העמיד שושלת והוחלף בדוד.
מרדכי שלא מינף את האחדות שעשה לטובת מהלכים משני מציאות לא המשיך להנהיג את העם והוחלף על ידי עזרא ונחמיה.
זה קרה גם בהמשך ההיסטוריה: איש המרכז בימי בית שני “זכריהו בן אבקולס” התקשה לקבל הכרעות קשות, ניסה לפשר באופן פתטי בין צדדים מנוגדים, וההססנות שלו הובילה על פי חז”ל לחורבן בית המקדש.
בנימין זאב אחר, הצליח לאחד עשרות זרמים וגוונים יחד לקונגרס הציוני הראשון אבל הניסיון הקשה מנשוא לאחד את כל הזרמים הציוניים השונים גרם לו צער גדול והוא מת צעיר ללא ממשיך מובהק. עד שעלה דוד החותך והחד כתער.
אני מאלה שסבורים שההצלחה של המדינה טמונה במתח בין השמאל לימין. כשאחד מהצדדים מושך יותר מידי לצד שלו- האיזון מופר וקורים דברים לא טובים. הגדרתי את עצמי פעם כ”מרכז הקיצוני”.
אבל אני נאלץ להודות שהאיזון ביניהם מגיע יותר על ידי העברת השלטון מצד לצד כמו מטוטלת הנעה מימין לשמאל (מה שלא כל כך קורה בשנים האחרונות) ותנועת המטוטלת הזאת יוצרת את היציבות ואת הריתמוס של המטרונום שמנגן את מקצב חיינו בארץ הזאת.
מפלגות מרכז תמיד יידונו לקרוס לתוך עצמן. תנועת המטרונום מימין לשמאל תסלק אותן מהדרך.
אין זה אומר שאנשי המרכז לא חשובים. להיפך. בלעדיהם העסק עלול לקרוס. אבל לא כל זרם נמדד בהשפעתו דווקא ליד ההגה של הספינה. אנשי המרכז צריכים לאחד ולאזן לא בהכרח על ידי ההנהגה, שלא בהכרח מיטיבה איתם.
כנראה שעוד יקומו מפלגות מרכז רבות בשנים הקרובות. כך כבר קורה כאן עשרות שנים. הן יעלו כשיש צורך אקוטי באחדות- ואז יעלמו כשתנועת המטוטלת תמחה אותן בסערה.
חלק יהנו לדרוך ולצחקק על השלטים המקומטים של מפלגות המרכז המתכלות, אבל אני מודה להן על הנהגת השעה הקצרה שהן לקחו. כמו בסיסטים בלהקת רוק, אנשי המרכז נמצאים מאחורה. לכאורה איש אינו מרגיש את הבס במנגינה, אבל ברגע שהוא יעלם- לא יהיה מה שידחוף ויחבר את כל כלי הלהקה השונים.
